בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דנה אנטאצ'בל 

דנה אנטאצ'בל

 
 
לילך וולך

דנה אינטרנשיונל מסרבת להתערטל ב"דיווה לנצח". זו זכותה המלאה, אך למרבה הצער, זה לא מספיק טוב כדי לייצר טלוויזיה טובה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך הסרט "דיווה לנצח"
 מתוך הסרט "דיווה לנצח"   
תעשיית הדוקומנטרי שפורחת ומשגשגת בשנים האחרונות בארצנו, הצליחה לבסס את מעמדה כיוצאת דופן בתעוזתה, באיכויות הבלתי מתפשרות שלה, בנושאים המעקצצים שהיא בוחרת ובתוצאות שלא מביישות את העשייה הכלל עולמית.

המשיכה העיקרית לצפייה בדוקומנטרי היא בראש ובראשונה יצר המציצנות שלנו, שמקבל את מנת הממתקים שלו – אנחנו רוצים לראות את הפנים שמאחורי המסיכות, את העירום (המטאפורי והקונקרטי), ואנחנו צופים כי אנחנו מאמינים שנקבל את מה שלא מרשה לעצמו להסתנן בחיים היומיומיים.

הדבר מעט יותר מתוחכם ומעודן כשמדובר בסרט דוקומנטרי שעוסק במי שבלאו הכי נחשף לכאורה במסגרת עבודתו. לא סתם מיכל ינאי הפכה עולמות כדי למנוע את שידור הסדרה התיעודית החושפנית על חייה: משך כל חייה היא עבדה על דימוי מסויים וחומר דוקומנטרי נתפס מעצם טבעו כ"אמיתי" יותר מכל דבר אחר ועשוי לנפץ שנים של עבודה.

הציפייה לסרטו של טל פיטל "דיווה לנצח" שליווה את דנה אינטרנשיונל בימים שלפני, תוך כדי ואחרי אירווויזיון היובל, ניזונה מכמה רמות שונות: הנסיון להבין את המנגנון שעומד מאחורי הפרסונה של דנה שנתפסת בעין הציבורית כתעלול תקשורתי יותר מאשר כיצור בשר ודם; והעסיסיות שיש בדמות של דנה אשר נוגעת לאספקטים הג'נדריים שלה לפרובוקטיביות ולשבירת החוקים, הופכים אותה למועמדת אידאלית לחשיפה מהסוג שדוקומנטרי מציע.

אבל העובדה היא שלדנה אינטרנשיונל נמאס קצת להיות סימבול, או "שגרירת הקהילה" כמו שהיא מעידה על עצמה, והיא לא מעוניינת שישאלו אותה על הניתוחים שהיא עשתה, על איך קיבלו אותה ההורים או אפילו על האהבות הפרטיות שלה. כל זה לגיטימי לחלוטין, אבל למרבה הצער זה לא יוצר טלוויזיה טובה.

דוקומנטריה בהגדרתה, באה לערטל את הפרסונה ולחשוף את היסוד האנושי. דנה אינטרנשיונל לא מסכימה לעמוד מול המצלמה ללא איפור (שוב – מטאפורי וקונקרטי), או לחשוף משהו מנימיה האישיים. כאשר היא כמעט בוכה, רגע לאחר מכן היא מוציאה לשון ומלגלגת על הצופים. זה נחמד, אבל לא מוציא אותה מן ההגדרה המאוד ראשונית וצרה שהיא מתלוננת כנגדה.

אני אהיה האחרונה שאדרוש ממישהו לחשוף את עצמו או להחדיר את כל העולם ואשתו אל תוך הקפלים הרכים של הנפש, אבל לדוקומנטרי יש את הדרישות שלו ואת המיסים שצריך לשלם בשביל להצדיק סרט ביוגראפי. דנה אינטרנשיונל, מתעקשת להישאר אינטרנשיונל ולשחק במסכות, וגם ברגעים בהם היא מלהגת בקול רם "אולי אני אטביע את עצמי באמבטיה" קשה להאמין לה, אחרי שמראש היא הציבה את האמירות הללו כניתנות להפרכה מיידית.

אולי בפעם הבאה, ואולי אף פעם לא. הדיווה מעדיפה להישאר דיווה, ובדיווה הרי אף אחד לא יכול לגעת. אז לא.

הסרט שודר אתמול (שני), ערוץ 2, 21:55

בקטנה
בטח שמתם לב שאת "אמא מחליפה" שניסו לשווק לנו בפרומואים אין סוף לפני מלחמת לבנון 2, עדיין מסרבים להפשיר לקהל. אולי אחרי ועדות החקירה כבר יהיה מותר להראות אמא ערביה בפריים טיים?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by