בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
טקס השנה 

טקס השנה

 
 
לילך וולך

"אנשי השנה 2006" לא היה טקס זחוח עד גועל כדרכם של טקסים. השנה, סוף סוף, לא העמידו פנים שהכל בסדר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
רותם אבוהב ודני קושמרו, מנחי הטקס (אתר "קשת")
 רותם אבוהב ודני קושמרו, מנחי הטקס (אתר "קשת")    
אחד הדברים המשעממים ביותר שהטלוויזיה התחייבה לחלוק איתנו משחר קיומה, הוא שידור כל מיני טקסי כיבודין עצמיים, טפיחות שכם כאלו ואחרות שבדרך כלל מעניינות את מי שלא קשור לזה כקליפת השום. קצת כמו ההורים המתלהבים שרוצים לחלוק עם כל האורחים המשועממים את סרט הוידאו שצילמו במסיבת הסיום של יואבי בגן.

בדרך כלל הטקסים האלו כל כך צפויים, שנדמה שאפשר לכתוב עליהם כבר מראש, לשנות פה ושם את שמות הזוכים המכובדים, ולהתייחס לאיזו שמלה גרנדיוזית שחרכה את המדרגות המאובקות לבמה, ובזה לגמור את העסק. בדרך כלל, לא הפעם.

טקס "אנשי השנה 2006" הצטרף אל ארגון "לתת" כדי למנף את האירוע לתרומות כספים לארוחות למשפחות נזקקות. מה שיכול אולי להיראות כפרט טריוויאלי, הוא לא בדיוק כזה בסאבטקסט החבוי בו: הבנה חדשה מחלחלת לגבי הנתק מן המציאות שיש בהתעסקות הבראנז'ה סביב טבורה. ולפחות השנה, יש הכרה בגיחוך ובחוסר ההתאמה שיש בחגיגה הזו.

וזו היתה אחת החגיגות העצובות שראינו מזה זמן רב על המסך שלנו, ואחת היחידות שהצליחה לצאת מן השבלונה הפאתטית של "מוכרחים להיות שמח בכל מחיר", שאנחנו נוטים לאמץ כל כך בחוזקה אל תוך התרבות שלנו. סוף סוף, לא נראה טקס או מופע גיוס תרומות שהיה זחוח מעצמו עד גועל. ההגשה המאופקת וההולמת של רותם אבוהב ודני קושמרו, היתה השילוב הנכון והאינטליגנטי באמירת "אנחנו כאן, אבל לא מעמידים פנים שהכל בסדר".

הבחירות הכל כך לא מסורתיות: בשיר "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו", או לומר "עוד יבוא שלום עלינו" בטקס שלא מתקיים בכיכר רבין, ואפילו הבעת החרטה הדרמטית אבל השקטה של ג'קו אייזנברג. כל אלו הבהירו לנו (למי שעוד היה זקוק להבהרה) – זו היתה שנה קשה, שנה של מלחמה, שנה של חרטות, שנה של אכזבות מעצמנו, מהמימשל, מאנשים ספציפיים שנתַנו את הכוח בידם והם כשלו או ניצלו אותו לרעה.

לפחות הטלוויזיה של אתמול פתחה צעד חדש בהתמודדות התקשורת וקובעי מוראל העם – לא מתעלמים ממה שקורה תחת אפנו, ולא מנצלים את המצב לרווחים פוליטיים. בלי סיסמאות מתלהמות, בלי הבטחות ללא כיסוי. נותנים קול לאלו שמסוגלים להביע גם את הכאב ולא רק את הזחיחות העצמית. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

בקטנה
חגים: אם יש תופעת לוואי גרועה שנדמה שתצטרף לכל חג, זה ההוצאה מן הבוידעם של הפרסומת העתיקה והאיומה לשוקולד "מרסי". מייד כשהילדה הארית מתנפלת על סבא שלה וחובטת בו בבונבוניירה, נימי הזיכרון שלי מתכווצים בבהלה ופולטים: "תודה זה מרסי".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by