בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שומרת אחותי 

שומרת אחותי

 
 
ג`ודי פיקו

סיפורה של נערה שבאה לעולם לצורך תרומת מוח עצם לאחותה. פתיחת ספר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אנה

עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
כשהייתי קטנה, החידה הגדולה ביותר עבורי לא היתה איך תינוקות באים לעולם, אלא לָמה. הבנתי את המכניקה — אחי הגדול ג´סי עידכן אותי בפרטים — אם כי בזמנו הייתי בטוחה שחצי מזה הוא שמע לא נכון.

ילדים אחרים בגילי היו עסוקים בחיפוש המילים פין ווָגינה במילון הכיתתי בזמן שהמורה הפנתה את הגב, אבל תשומת הלב שלי היתה נתונה לפרטים אחרים. כמו למשל למה לאמהות מסוימות יש רק ילד אחד, בעוד שמשפחות אחרות כאילו מתרבות לך מול העיניים. או איך הילדה החדשה בבית הספר, סֶדונָה, מספרת לכל מי שמוכן להקשיב שקראו לה על שם המקום שבו הוריה היו בחופשה בזמן שעשו אותה ("מזל שהם לא שהו בג´רזי סיטי," נהג אבא שלי לומר).

עכשיו שאני בת שלוש-עשרה, ההבחנות האלה רק נעשו מסובכות עוד יותר: תלמידת כיתה ח´ שעזבה את הלימודים כי הסתבכה בצרות; שכנה שנכנסה להיריון בתקווה שזה ימנע מבעלה להגיש בקשה לגט. תאמינו לי, אם חייזרים היו נוחתים היום על כדור הארץ ובוחנים לעומק את השאלה למה תינוקות נולדים, הם היו מגיעים למסקנה שרוב האנשים יולדים ילדים במקרה, או מפני ששתו יותר מדי בלילה מסוים, או מפני שאמצעי המניעה לא בטוחים במאה אחוז, או בגלל אלף סיבות אחרות שלמען האמת לא ממש מחמיאות.

מצד שני, אני נולדתי לשם מטרה מאוד מוגדרת. לא הייתי תוצאה של איזה בקבוק יין זול או ליל ירח מלא או תשוקה רגעית. אני נולדתי כי מדען הצליח לחבר את הביציות של אמא שלי עם הזרע של אבא שלי וליצור הרכב מסוים של חומר גנטי יקר ערך. למעשה, כשג´סי סיפר לי איך תינוקות באים לעולם ואני, קטנת אמונה שכמותי, החלטתי לשאול את ההורים שלי מה האמת, לא היה לי מושג מה הולך ליפול עלי. הם הושיבו אותי וסיפרו לי את כל הדברים הרגילים, כמובן — אבל הם גם הסבירו שבחרו אותי אישית, כשעוד הייתי בשלב העוברי, מפני שיכולתי להציל את אחותי, קייט. "אהבנו אותך עוד יותר," הקפידה אמא שלי לציין, "כי ידענו מה בדיוק אנחנו מקבלים."

אבל זה גרם לי לתהות מה היה קורה אילו קייט היתה בריאה. רוב הסיכויים שעדיין הייתי מרחפת לי בשמים או איפה שזה לא יהיה ומחכה שיחברו אותי לגוף כדי שאוכל לשהות למשך פרק זמן על פני האדמה. אין ספק שלא הייתי הופכת לחלק מהמשפחה הזאת. אתם מבינים, בניגוד לרוב העולם החופשי, אני לא הגעתי לכאן במקרה. ואם ההורים שלך יולדים אותך מסיבה מסוימת, אז מוטב שהסיבה הזאת תמשיך להתקיים. כי ברגע שהיא תיעלם, גם אתה תיעלם.

בתי עבוט אולי מלאים בזבל, אבל הם גם קרקע פורייה לצמיחת סיפורים, אם תשאלו אותי, לא ששאלתם. מה גרם לאדם למסור במסגרת עסקת חליפין את טבעת-היהלום-שמעולם-לא-ענד-אותה? מי היה כל כך זקוק לכסף, עד שמכר דוב צעצוע שחסרה לו עין אחת? בשעה שאני ניגשת אל הדלפק, אני תוהה אם מישהו יביט בשרשרת שאני עומדת למסור, וישאל אותן שאלות.
לאיש על יד הקופה יש אף בולבוסי ועיניים שקועות עמוק כל כך, שלא ברור לי איך הוא רואה מספיק טוב כדי להתנהל. "צריכה משהו?" הוא שואל.

רק דבר אחד ימנע ממני להסתובב ולצאת: להעמיד פנים שנכנסתי בטעות. הדבר היחיד שמשאיר אותי במקומי הוא הידיעה שאני לא הבן אדם הראשון שעומד מול הדלפק הזה ומחזיק את החפץ האחד והיחיד בעולם שאף פעם לא חשבתי שאפרד ממנו.
"יש לי משהו למכור," אני אומרת לו.
"אני אמור לנחש מה זה?"

"אה." אני בולעת את הרוק ומוציאה את התליון מכיס מכנסי הג´ינס שלי. הלב צולל על דלפק הזכוכית, בתוך הברֵכה שיצרה השרשרת שלו עצמו. "זה זהב ארבעה-עשר קראט," אני משווקת את הסחורה. "בקושי ענדו אותו." זה שקר. עד הבוקר לא הסרתי אותו מצווארי במשך שבע שנים. אבא שלי נתן לי אותו כשהייתי בת שש, אחרי תרומת מוח העצמות. הוא אמר שמי שנותנת לאחותה כזאת מתנה גדולה, ראויה למתנה משלה. כשאני רואה אותו שם, על הדלפק, אני מרגישה שהצוואר שלי רועד וחשוף.

הבעלים של בית העבוט מניח על עינו זכוכית מגדלת, דבר שגורם לה להיראות בגודל כמעט נורמלי. "אני אתן לך עשרים."
"דולר?"
"לא, פזות. מה נראה לך?"
"זה שווה פי חמישה!" אני מנחשת.
הבעלים מושך בכתפיו. "לא אני זה שצריך את הכסף."

אני מרימה את התליון, מוכנה לחתום את העסקה, ודבר מוזר מאין כמותו קורה — כף ידי פשוט ננעלת כמו זרועות של מספרי חילוץ. הפנים שלי מאדימים מרוב מאמץ לגרום לאצבעות שלי להיפתח. נדמה שחולפת שעה עד שהתליון גולש לתוך כף ידו המושטת של הבעלים. הוא ממשיך לנעוץ את עיניו בפני, רק שעכשיו מבטו רך יותר. "תגידי להם שאיבדת את זה," הוא נותן עצה על חשבון הבית.

אם האדון וֶבסטֶר היה מחליט להכניס את המילה "פְריק" למילון שלו, "אנה פיצגֶ´רלד" היתה ההגדרה הטובה ביותר שהיה יכול לתת. זה לא רק המראה שלי: שדופה כמו פליט ושטוחה כמו קרש, שיער בצבע עפר, נמשים של מתח-קו-בין-הנקודות על הלחיים, ולא — תאמינו לי — הם לא דוהים באמצעות מיץ לימון או קרם הגנה או אפילו, למרבה הצער, נייר זכוכית. לא, אין ספק שמשהו עבר על אלוהים ביומולדת שלי, כי הוא הוסיף לצירוף הגופני המופלא הזה את התמונה הכללית — המשפחה שאליה נולדתי.

ההורים שלי ניסו לנהל אורח חיים נורמלי, אבל זה מונח יחסי. האמת היא שאף פעם לא הייתי באמת ילדה. אם להיות כנה, גם קייט וג´סי לא היו. אני משערת שאחי נהנה אולי מאיזו תקופת חסד בארבע השנים שהספיק לחיות לפני שקייט אובחנה. אבל מאותו רגע ואילך היינו עסוקים מדי בלהציץ מעבר לכתף, כך שלא יכולנו לשעוט בלי מחשבה ישר לתוך ההתבגרות. אתם יודעים איך רוב הילדים הקטנים חושבים שהם כמו דמויות מסרט מצויר — שאם סדן ייפול להם על הראש, הם יוכלו לקלף את עצמם מהמדרכה ולהמשיך ללכת? אני אף פעם לא האמנתי בזה. איך יכולתי, כשלמר מוות היה שמור מקום על יד שולחן האוכל שלנו?

לקייט יש לוקמיה פרומִיֶילוציטית חריפה. למען האמת, זה לא לגמרי נכון — כרגע אין לה, אבל המחלה ישֵנה שנת חורף בתוך גופה כמו דוב, עד שתחליט לנהום שוב. קייט אובחנה כשהיתה בת שנתיים. עכשיו היא בת שש-עשרה. הישנות מולקולרית, גְרָנולוציט ופורטָקָט — המונחים האלה הם חלק מאוצר המילים שלי, למרות שבחיים לא אמצא אותם באף מבחן פסיכומטרי. אני תורמת אָלוגֶנית — התאמה גנטית מושלמת. כשקייט צריכה כדוריות דם לבנות או תאי גזע או מוח עצמות כדי לשטות בגוף שלה כך שיחשוב שהוא בריא, אני זאת שמספקת אותם. כמעט בכל פעם שקייט אושפזה, גם אני מצאתי את עצמי בסוף בבית חולים.

לכל הדברים האלה אין שום משמעות, חוץ מזה שאתם לא צריכים להאמין לכל מה שאתם שומעים עלי. בייחוד אל תאמינו למה שאני מספרת לכם בעצמי.
כשאני עולה במדרגות, אמא שלי יוצאת מהחדר שלה. היא לבושה בעוד שמלת נשף. "הו," היא אומרת ומפנה אלי את הגב. "בדיוק הילדה שרציתי לראות."

אני רוכסת את השמלה שלה ומביטה בה כשהיא עושה סיבוב מהיר. אמא שלי יכלה להיות יפהפייה אילו היו מצניחים אותה לחיים של מישהי אחרת. יש לה שיער ארוך וכהה ועצמות בריח עדינות של נסיכה. אבל זוויות פיה מתעקלות כלפי מטה, כאילו בלעה חדשות מרות. אין לה הרבה זמן פנוי, מפני שסדר יום הוא דבר שיכול להשתנות מהקצה אל הקצה אם אצל אחותי מופיעה חבורה או אם היא מקבלת דימום באף. אבל את הזמן המועט שיש לה, אמא שלי מבזבזת ב-Bluefly.com, משם היא מזמינה שמלות ערב מפוארות עד כדי גיחוך למקומות שאליהם לעולם לא תלך. "מה את אומרת?" היא שואלת.

השמלה היא בכל צבעי השקיעה. היא עשויה מחומר שמרשרש כשהיא זזה. זאת שמלת סטרפלס, כזאת שכוכבת קולנוע עשויה ללבוש בשעה שהיא מטופפת על שטיח אדום. זה בפירוש לא סגנון הלבוש המקובל בבית בפרברים באַפר דארבי, רוד אַיילנד. אמא שלי אוספת את השיער לפקעת ודואגת שלא יזוז. על המיטה שלה מונחות עוד שלוש שמלות. אחת צמודה ושחורה, השנייה מעוטרת בחרוזי זכוכית מוארכים והשלישית נראית קטנה באופן בלתי נסבל. "את נראית..."
עייפה. המילה עומדת לי על קצה הלשון.

אמא שלי קופאת במקומה. אני תוהה אם לא אמרתי את זה בלי להתכוון. היא מרימה את ידה ומהסה אותי. היא מטה אוזן לעבר הדלת הפתוחה. "שמעת את זה?"
"את מה?"
"את קייט."
"לא שמעתי כלום."

אבל היא לא מאמינה לי, מפני שבכל מה שקשור לקייט היא לא מאמינה לאף אחד. היא עולה במדרגות, פותחת את דלת החדר שלנו, מוצאת את אחותי על המיטה שלה במצב של היסטריה, ותוך שנייה העולם נחרב שוב. אבא שלי, אסטרונום בארון, ניסה להסביר לי מה זה חורים שחורים. הוא אמר שהם כבדים עד כדי כך שהם בולעים הכול, אפילו אור, ישר למרכז שלהם. רגעים כאלה הם אותו סוג של רִיק; לא משנה במה אתה נאחז, בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך נשאב פנימה.
"קייט!" אמא שלי כורעת על הרצפה. החצאית המטופשת מקיפה אותה כמו ענן. "קייט, מתוקה, מה כואב לך?"

קייט מהדקת כרית אל בטנה. הדמעות לא מפסיקות לזלוג על פניה. קווצות רטובות של השיער הבהיר שלה דבוקות לפניה. היא מתקשה לנשום. אני עומדת קפואה בפתח החדר שלי ומחכה להוראות: תתקשרי לאבא. תתקשרי למגן דוד אדום. תתקשרי לד"ר צ´אנס. אמא שלי מצליחה סוף סוף להוציא מקייט הסבר טוב יותר. "זה פרֶסטון," היא מתייפחת. "הוא עוזב את סֶרִינָה לתמיד."
רק אז אנחנו שמות לב לטלוויזיה. על המסך חתיך בלונדיני הורס שולח מבט מלא געגועים לעבר אישה שממררת בבכי לא פחות מאחותי, ואז טורק את הדלת. "אבל מה כואב לך?" שואלת אמא שלי. היא בטוחה שלא יכול להיות שבזה מסתכם העניין.

"אלוהים אדירים," אומרת קייט ומושכת באפה. "את בכלל קולטת כמה דברים סרינה ופרסטון כבר עברו? את קולטת?"
האגרוף הקפוץ שבתוכי מתרפה, עכשיו כשאני יודעת שהכול בסדר. נורמלי, בבית שלנו, זה כמו שמיכה שקצרה מדי למיטה — לפעמים היא מכסה אותך כמו שצריך, אבל בפעמים אחרות היא משאירה אותך קפוא ורועד מקור.

"שומרת אחותי" מאת ג'ודי פיקו, הוצאת כינרת. מאנגלית:מיכל קירזנר- אפלבוים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by