בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זה לא הגיל, זה התרגיל 

זה לא הגיל, זה התרגיל

 
 
אמיר עמרמי

לסינרגיה לא יזיק קורס כתיבה שיוציא אותם מגיל ההתבגרות. ביקורת אלבום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סוויט סיקסטין. סינרגיה (יח"צ)
 סוויט סיקסטין. סינרגיה (יח"צ)   
כמה מאיתנו גידלו שיער ארוך בתקופת התיכון כאילו זאת הייתה המטרה בחיים? תרבות הרוק האמריקאית של הניינטיז הותירה חותם עמוק במאזיניה הישראלים. זה התחיל בשיער ולפעמים זה נגמר בהופעות בפורים בבית הספר.

האלבום השני של סינרגיה מאגד שירים של מוסיקאים צעירים שחולמים על מעריצות ועל במות גדולות. התמונה ששמיעה של האלבום מריצה בראש היא של מוסיקאי צעיר יוצא בהילוך איטי מאולפן הקלטות, מדליק סיגריה בנונשאלנטיות, לוחץ את היד לרוכל מצד ימין ומנפנף לשלום לצד השני של הרחוב כאילו הוא ראש העיר. תמונה שנלקחה מקליפ של מטליקה לפני עשר שנים ויותר.

סינרגיה ממשיכים את הקו של האלבום הראשון בקונספט הכללי שהם מציגים. נגינה מהוקצעת, עבודת גיטרות מצוינת, זמר עם קול עמוק וסוחף, הרבה אנרגיה. אבל ברמה האמנותית, הם עדיין תקועים עמוק בניינטיז ומסרבים להתבגר, לנסות להתעמת עם דברים עמוקים יותר. הם אולי כבר הסתפרו והורידו את העגילים, אבל מבחינה מנטאלית, הם כאילו עדיין חולמים על מפגשים בבורגר ראנץ' בימי שישי.

סינרגיה נמצאים לבד במערכה. במערכה הזאת הם צריכים להתמודד עם סינגר-סונגרייטרים כמו קרן פלס ששרה על שמעון השכן שמת לפני שלושה ימים, בשיר כל כך אישי; מצד שני, הם צריכים להתמודד עם עידן יניב שהיה מועמד לתואר איש השנה במוסיקה. רוצה לומר: למה לך להתעמת עם העיפרון כשאתה יכול להלחין ברכת שנה טובה מהחנות למטה ולקחת את כל הקופה?
 
עטיפת האלבום (יח"צ)
 עטיפת האלבום (יח"צ)   
זה לא אומר שהם לא יכולים לתפוס חזק מאזינים בגיל 30 פלוס. להיפך, אפילו יש להם יתרון על אמנים "כבדים" אחרים ששרים על החיים. המכשול העיקרי שלהם הוא אחר לגמרי - הם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. להבדיל, למשל, מייצרני הפופ הסינתטי, שמבקשים לקבל הכרה אמנותית למרות שהם יודעים שהם שם בשביל הכסף – סינרגיה מאמינים לשירים שהם כותבים.

"מנסה לשמוע מכאן, מחוץ לזרם, להיות רחוק היכן שרק טובים חיי, זורק החוצה את הכל, את מה שכבר נגמר, לא נשאר פה מקום כזה. תופס לי גל עולה יורד" (מתוך: מחוץ לזרם. מילים: עירון שבתאי). אי אפשר להתעלם מהרעל בעיניים.

סינרגיה לא מוכרים רוק מלוטש ומאופק ומנגנים בי-בופ בבית. אם הם חווים בדידות או אהבה נכזבת, הם באמת מרגישים כמו בשיר "תראי זה אני". כשהם מרגישים אשמים הם כותבים: "עכשיו גיליתי שאני אשם, אני חושב על זה ולא נושם, רוצה לגעת בך ואת רחוקה, רוצה לדעת שאת לא בוכה" (מתוך: אשם, מילים: רון הופמן ורועי גפן).

סינרגיה לא הלכו רחוק מדי מאלבום הבכורה. הם רוצים למלא מועדונים, לכבוש את הבמות, לצאת מאולפן ההקלטות, להדליק סיגריה וללחוץ את היד למישהו. אם זה היה תלוי בי, הייתי שולח אותם לסדנת כתיבה בכפייה שתכריח אותם להתמודד עם רגשות ולבטא אותם במשפטים שאינם מסתכמים ברמת מעוף כמו זו: "שוב מרגיש אחר, כבר לא מוצא מקום, כלום לא מסתדר".

סינרגיה "מרגיש אחר" (הד ארצי) 48:56 דקות
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by