בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא קלה הדרך  

לא קלה הדרך

 
 
לילך וולך

סרטו של רון מיברג "כל הדרך הביתה" הוא חשבון נפש אישי קשה ומעציב המשקף את דמותו של המתבונן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
רון מיברג. מתוך הסרט
 רון מיברג. מתוך הסרט   
הרבה פעמים הדרך שלנו להתמודד עם המציאות שמתעקשת להיות יותר מורכבת ממה שהיינו רוצים, היא לפשט אותה לכדי שתי ידיות נוחות לאחיזה, על אחת כתוב "טוב" ועל השנייה "רע". בינינו לבין עצמנו אנחנו יודעים שזה טפשי, אבל זה פשוט יותר נוח ועל נוח אנחנו לא אוהבים לוותר בקלות.

בתור מי שגרים בארץ ישראל, חילקנו את תושביה היהודים ל"עולים" ו"יורדים", כמי שצורכים תרבות חילקנו את רון מיברג ל"מבקר בחסד" או ל"מניאק שחצן", ולקרוא לסרט תיעודי שעשית על עצמך - "אוטוביוגרפיה מוסיקלית בשלושה חלקים" (כך במקור), זה פלצני מתייהר ויומרני או אמיץ וכובש. בעיני רוב הצופים בסרט "כל הדרך הביתה", רון מיברג (גיבור ויוצר הסרט) הוא שלושת הראשונים, או שני האחרונים בהתאמה.

אם תסלחו לי – מאחר וישראל אינה אולימפוס בעיני, ממש לא מעניינת אותי טרמינולוגיית העלייה והירידה ממנה בהתייחס ליהודים כיותר מחיילי צעצוע על אדמה. מיברג באישיותו הציבורית היה בעיני לפעמים מבקר בחסד ולפעמים מניאק שחצן, לפעמים שניהם ללא שום סתירה. וסרט אוטוביוגרפי כמו שהוא עשה כל אחד מאיתנו היה רוצה לעצמו, ולא – הסרט אינו טפיחה עצמית מדושנת על הכתף, אלא חשבון נפש קשה, עצוב ומעציב, של מי ששילם מחיר כבד על מוצר נדיר למדי בחברה הישראלית ובעיתונות הישראלית בפרט – אינטגריטי.

בסרט התיעודי (בעל הפסקול המצויין, ולא ציפינו לפחות מזה) המחולק לשלושה חלקים, נפרד מיברג מכל מה ומי שהוא מכיר בארץ, כדי לסיים את ענייניו ולעבור לבית מבודד במיין שבארה"ב. במפגשי הפרידה שלו ממשפחתו הפרטית, כמו גם מחבריו המתוקשרים והמתקשרים, מיברג מנסה לברר איתם באופן כזה או אחר האם הם נותנים לו ברכת דרך, מבקש סליחות ומביע אהבה, ותוהה איפה הוא טעה ומה הוא לא הבין שהם כן השכילו להבין.

חשבון נפש אישי, הוא הרבה מאוד פעמים מוצר מחוטט ומריר שמעניין רק את מי שעושה אותו ועוד שניים שלושה פרטים שחגים סביבו בדרך כלל. במקרה של "כל הדרך הביתה", בגלל האופן שבו הוא עשוי, ובגלל השכבות העמוקות של החברה הישראלית בהן מיברג מוטמע ברמות שונות, חשבון הנפש הזה הופך להיות הרבה יותר רחב והרבה יותר מעציב, המראה שמוחזקת מול פנינו משקפת מכל זווית בה תעמדו מולה משהו על המתבונן: ההתפכחות מן הקומונאליות הנאיבית של שנות השבעים, הקריסה של האידאלים הסוציאליים, ההתפוררות של העיתונות הכתובה, ההתפוררות של משפחה גרעינית ככל שמתבגרים – כל אלו ועוד נמצאים בתוך הטרגי- קומדיה בשלוש מערכות שהיא "כל הדרך הביתה".

אחד המשפטים שמנקר בי מאז הצפייה בסרט, הוא דוקא מחלקו הראשון, בו מיברג אומר לשרי אנסקי המופלאה, "אנשים הם בוגדניים". אי אפשר ממש לתאר את האינטונציה הנכונה בה מיברג אומר זאת – בקול המעט מונוטוני שלו, בנעימה שטוחה שמסתירה מתחתיה פליאה ילדותית עצומה ואכזבה קשה ואמיתית. כזו שהיית מצפה לשמוע אצל נער פגוע בן 15 שנכווה בפעם הראשונה בחיים, ולא ממי שהיה מבכירי העיתונות הישראלית כל כך הרבה שנים. לי זה שבר את הלב.


ערוץ 8, שידור נוסף: מה-30/9 22:30

בקטנה
*שנה טובה – אומנם חג הקופונים הוא פסח ולא ראה"ש, אבל אי אפשר להימלט מהתחושה שכל הערוצים באשר הם קצת התקמצנו עלינו עם שידורי החג. מה קרה? עדיין עובדים עם תקציב תשס"ו?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by