בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שבי, לא חשוב על מה  

שבי, לא חשוב על מה

 
 
שרון שילוח

המחזה "מישהו שישמור עלי" מתעלם מהסכסוך שאליו נקלעו גיבוריו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
דב רייזר, יגאל שדה וזהר שטראוס (צילום: יח"צ)
 דב רייזר, יגאל שדה וזהר שטראוס (צילום: יח"צ)    
עיתונאי אירי, מורה אנגלי ופסיכולוג אמריקאי נלקחו בשבי בלבנון ונזרקו לתא משותף. נשמע כמו התחלה של בדיחה טובה, אבל זוהי תמצית העלילה שמאחורי ההצגה "מישהו שישמור עלי" מאת המחזאי האירי פרנק מק'גינס ובבימויה של טטיאנה קנליס- אולייר, שתעלה בתיאטרון "הבימרתף" בשבועות הקרובים. אם לא מדובר בבדיחה, אז במה כן?

שלושה נציגים של מדינות העולם המערבי, אותם מגלמים השחקנים דב רייזר, יגאל שדה וזהר שטראוס, נלקחו בשבי הלבנוני בידי טרוריסטים על לא עוול בכפם. הם כלואים בתא אחד למשך חודשים ארוכים ומפתחים שיגרה יומיומית של חיים בשבי. כדי להתמודד עם חוסר הוודאות והפחד בו הם שרויים, הם משחקים משחקי דמיון בהם הם נכנסים לבאר, שותים אלכוהול כאוות נפשם או מצלמים סרטים מיסיונרים בכיכובה של מדונה. כדי לא לאבד לגמרי את שפיותם, הם מכריחים אחד את השני לצחוק בקול ומדקלמים מכתבים אותם היו כותבים לבני משפחותיהם, אילו רק יכלו.

מעבר לכך, אין הרבה ב"מישהו שישמור עלי". הדיאלוגים בין הדמויות, הסובבים סביב המשפחות שהשאירו מאחור, דמיונם המתפתח מחוסר ברירה, תלונות על האוכל המוגש להם ועוד נושאים שכנראה עולים בשגרתו של הנופל בשבי, הופכים לעיקר החומר בהצגה. השלושה הם אמנם קורבנות של מלחמה לא להם, אך השבי לא מביאם להתמודד עם שאלות נוקבות על מהות הסכסוך אליו נקלעו. ההצגה נמנעת מלעסוק באמת בנושא זה ובמציאות הבינלאומית שהביאה אותם להילקח בשבי מלכתחילה.

מתוך כך, חשבון נפש אמיתי ונוקב, המצופה מהדמויות, בעיקר כנציגות של אירופה וארה"ב, אינו קורה. נוספת לכך תחושה של התחמקות מלעסוק גם בסכסוך האירי-אנגלי עתיק היומין, דבר המתבקש מעצם הימצאותם של עיתונאי אירי ומורה אנגלי הכלואים בתא אחד. הסכסוך הזה, העקוב מדם כמעט כמו זה שלנו, עולה אך ורק בצורת האשמות ילדותיות וחסרות משמעות שהדמויות מטיחות האחת בשנייה. למעשה, יכלו השלושה להיות מורה צרפתי, עיתונאי בולגרי ופסיכולוג רוסי בשבי הקולומביאני בדיוק באותה המידה.

ההתעלמות המכוונת מהמקום אליו נקלעו, בשילוב הדיאלוגים המלאכותיים, הופכת את ההצגה הפוליטית כביכול ללא אמינה. הפוטנציאל האקטואלי הלא ממומש גורם לה להיראות חיוורת אף יותר על רקע המציאות הישראלית בה אנו חיים כיום. פרנק מק'גינס ביסס את המחזה על זכרונותיו של הפרופסור האירי בריאן קונין אשר נלקח בשבי הלבנוני בשנת 1992. באותה שנה ישראל הייתה שקועה עמוק בבוץ הלבנוני ובעימותי גרילה עם החיזבאללה, והפצצות על צפון הארץ הביאו בסופו של דבר למבצע "דין וחשבון". יש לשער כי אזרח העולם המערבי שנלקח אז בשבי חווה חוויה הגורמת לחשבון נפש עמוק והתמודדות כלשהי עם מהות הסכסוך ומהות הקיום בכלל, מה שלא בא לידי ביטוי בהצגה.

התפאורה, הארט ועיצוב התלבושות של דנה צרפתי, ביחד עם הבחירה למקם את ההצגה ב"בימרתף" באמת נותנת תחושה מעט קלסטרופובית של שבי. השחקנים מגישים משחק טוב, יגאל שדה בגינונים של אנגלי טוב ומנומס, ובעיקר דב רייזר הוותיק כעיתונאי אירי שהציניות היא טבע שני אצלו. בסיכומו של דבר הבחירה להתעלם מהמציאות הפוליטית-מדינית בלבנון, במקרה של הצגה זו, היא לגיטימית כל עוד יש מה שמחפה על כך או מצדיק את הבחירה הזו. אך הדרך בה עוצבה הדינמיקה בין הדמויות, הדיאלוגים והמונולוגים המעושים והנושאים בהם דנו, הם לא מספיק חזקים כדי לעמוד לבדם כחומר העיקרי במחזה כזה. בטח שלא בישראל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by