בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פרגית 

פרגית

 
 
עידו אורן

מבחינה מוסיקלית, פרגי עונה על המצופה, אבל הזנותיות בשקל שמוסיפה צבע לבלאק אייד פיז, לא יכולה להחזיק קריירת סולו ובטח שלא להצדיק את כותרת אלבומה. דוכסית עאלק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
רק אלוהים יודע למה פרגי (הידועה לשימצה כסטייסי פרגוסון), שנהנית מים של תהילה וגם ים של מרשרשים ב- Black Eyed Peas, בחרה דווקא עכשיו להוציא אלבום סולו משלה. לכאורה, לאור וידויה על עבר של התמכרות לסמים והצהרותיה על רצונה ליצור חומרים מקוריים, אפשר לחשוב לרגע שפרגי באמת רוצה לחלוק עם העם משהו רציני, מהבטן. ההתפכחות, בהנחה שלא הושגה כבר בהאזנה מוקדמת לסינגל London Bridge המתקתק, מגיעה עם שני המשפטים הראשונים באלבום: “Fergalicious definition makes the boys go loco/ They want my treasures so they get their pleasures from my photo" ; התפכחות בתוספת סטירת לחי מצלצלת על זה שמישהו העז לחשוב שהפרגית השתנתה.

‘The Dutchess’ (הדוכסית) הוא כנראה הכינוי שהכי פחות הולם את פרגי. זהו גם השם הכי לא מתאים לאלבום זה. משופעת במיניות יתר ומפוטמת מרוב שביעות רצון עצמי, פרגי מציגה בגאווה מלוא הטיזינג, עודף אנחות ושפע זנותיות בשקל.

הבעיה הראשונה היא שלא בטוח כלל שפרגי באמת רוצה להציג ככה את עצמה. היא יונקת את הפופולריות שלה מתרבות הצריכה השולטת. בהיותה מלכת הביצה (או כפי שהיא מעדיפה לקרוא לזה – דוכסית) והשם החם ביותר בסביבתה, סטייסי פרגוסון מעוצבת להיות מה שאנשים קונים, ולאו דווקא מה שהיא באמת.

הבעיה השנייה היא שמה שאנשים בעיקר קונים זה מה שהתעשייה המודרנית משדלת אותם לרכוש: סיפוקים מיידיים מתחלפים שיביאו לרכישות נוספות ולעוד כסף. וכך, על טהרת הרדידות וכמענה לאותם סיפוקים מיידיים, יוצאת לאוויר העולם עוד יצירת מופת בחסות "הבו לנו את כספכם" בע"מ, המביאה עימה חידושים מרעישים לשפה האנגלית (כמה עצוב שבשיר שכבש את המצעד האמריקאי יש משפט כמו “Me love you long time") ושאר פנינים (מה כל כך רע במילים to ו-for שהן צריכות להתחלף ב2- ו4-?!?!?).

בהתחשב בשטחיות הטוטאלית של הטקסטים ושל התפאורה הכללית באלבום, המוסיקה מפתיעה לטובה. הפקתו של Will.I.Am, מנהיג ה-Black Eyed Peas ומפיק מבוקש בתחום, ותמיכתם הקולית של הראפר Ludacris ב-‘Glamorous’ והזמרת ריטה מארלי ב-‘Mary Jane Shoes’ נותנת לפרגי גיבוי מאסיבי, הכרחי בשבילה בפעם הראשונה שהיא עומדת לבד מול המיקרופון. ניכר על פרגי שהיא בעצמה עדיין לא מבינה איזה סוג של מבצעת היא. אפשר לשמוע אותה שרה היפ הופ, ראפ, סול, קמצוץ רוק (Big Girls Don’t Cry האקוסטי) וגם רגאיי (Voodoo Doll ו-Mary Jane Shoes ניחנים בגרוב מפתיע).

שיהיה ברור, זה לא ש-The Dutchess מביא עימו בשורה חדשה לעולם ההיפ-הופ, או אפילו מתקרב לכך, אך יחסית לזמן, למקום ולסביבה אשר הביאוהו עד הלום, הוא בהחלט עונה על הציפיות המוסיקליות ממנו.

סמלי מין היו מאז ומעולם, וגם ימשיכו להיות כל עוד מוח האדם לא יעבור מטמורפוזה. אבל כשסאגת הסקסיות יוצאת מכל פרופורציה והופכת להיות העניין המרכזי אצל של מי שמתיימר להיות אמן יוצר, נראה שיש בעיה. מה שהוסיף עסיסיות וחן לגרוב המקפיץ של ה-Black Eyed Peas אינו עובד ואינו יכול לעבוד בשביל פרגי בקריירת סולו. מעבר לתפלות שבמשפט כמו “Would you love me if I didn’t work out?” ולאור העובדה שזהו בסופו של דבר פאר היצירה אליו הגיעו לא פחות מתשעה כותבים, מחלת הפרגילישוס חונקת כל אפשרות להעמיק מעבר לתחום הרדוד, ובטח אינה יכולה להחזיק אלבום של 61 דקות: לא רגש, לא מחשבה, לא אצילות; זה דוכסית זה?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by