בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פרק ראשון 

פרק ראשון

 
 
ג`יי די סלינג`ר

פתיחת הספר "הגביהו את קורת הגג, נגרים" מאת ג'יי די סלינג'ר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
לילה אחד, לפני עשרים שנה בערך, בעיצומו של מצור חַזֶרֶת על משפחתנו הענקית, הועברה אחותי הקטנה ביותר, פְראני, עם העריסה והכול, לחדר הנקי מחיידקים לכאורה שחלקתי עם אחי הגדול, סימור. אני הייתי בן חמש-עשרה, סימור היה בן שבע-עשרה. יותר מאוחר, בשתיים בלילה בערך, העיר אותי בכיה של השותפה החדשה שלנו.

שכבתי כמה דקות בתנוחה ניטרלית, בלי נוע, והקשבתי למהומה, עד ששמעתי, או הרגשתי, את סימור מתהפך במיטה שלידי. בימים ההם נהגנו להחזיק פנס כיס על השידה הקטנה בינינו למקרי חירום אשר, ככל הזכור לי, לא התרחשו מעולם. סימור הדליק אותו ויצא מהמיטה. "הבקבוק על התנור, אמא אמרה," אמרתי לו. "נתתי לה אותו לפני כמה דקות," אמר סימור. "היא לא רעבה." הוא ניגש בחשכה אל כוננית הספרים והעביר את אלומת הפנס באטיות הלוך ושוב על פני המדפים. התיישבתי במיטה. "מה אתה מתכוון לעשות?" שאלתי. "חשבתי אולי לקרוא לה משהו," אמר סימור ושלף ספר. "אלוהים אדירים, היא בת עשרה חודשים," אמרתי. "אני יודע," אמר סימור. "יש להם אוזניים. הם יכולים לשמוע."

הסיפור שקרא סימור לפראני באותו לילה, לאור פנס הכיס, היה אחד החביבים עליו, מעשיית טָאו. עד היום פראני נשבעת שהיא זוכרת את סימור קורא לה אותו: האציל מו מצ´ין אמר לפו לו: "הנה אתה בא בימים. האם יש בבני משפחתך מישהו שיוכל למלא את מקומך ולמצוא לי סוסים?" פו לו השיב: "סוס טוב ניכר במבנה גופו ובמראהו. אבל סוס עילאי — כזה שאינו מעלה אבק ואינו מותיר עקבות — הוא דבר-מה חטוף וחולף ביעף, חמקמק כמשב רוח.

בני אינם מוכשרים עד כדי כך; הם מסוגלים לזהות סוס טוב, אבל לא יוכלו לזהות סוס עילאי. על כל פנים, יש לי חבר, צ´יו-פַאנג קָאו, רוכל של חומרי הסקה וירקות, ובכל הנוגע לסוסים אין הוא נופל ממני כלל וכלל. אנא פגוש אותו."

האציל מו עשה כן, ואחר כך שלח אותו לחפש סוס אביר. כחלוף שלושה חודשים חזר ובישר שמצא. "הוא נמצא בשַצ´יו," הוסיף. "איזה מין סוס זה?" שאל האציל. "הו, זאת סוסה חומה-אפרפרה," היתה התשובה. בכל אופן, מששלחו מישהו להביא את בעל החיים, התברר שזהו סוס זכר שחור כפחם! האציל הנרגז קרא אליו את פו לו. "חברך," אמר, "שאותו מיניתי למצוא לי סוס, בילבל את הדברים כהוגן.

הוא אינו מסוגל להבחין אפילו בצבעו ובמינו של בעל חיים! מה לעזאזל הוא יודע על סוסים?" פו לו נאנח בסיפוק. "האומנם הוא הרחיק לכת עד כדי כך?" קרא. "אה, אם כך הוא שווה בערכו לעשרת אלפים שכמותי. אין להשוות בינינו. מה שעומד לנגד עיניו של קָאו הוא המנגנון הרוחני. בדאגתו לעיקר הוא שוכח את הפרטים חסרי החן; בהיותו שקוע בסגולות הפנימיות אין הוא מבחין באלה החיצוניות. הוא רואה מה שברצונו לראות, ולא מה שאין ברצונו לראות. הוא מתבונן בדברים שראוי להתבונן בהם ומתעלם מאלה שבהם אין צורך להתבונן. קאו הוא שופט כה נבון בענייני סוסים, שהוא מסוגל להבחין בדבר-מה טוב מסוסים."

כשהגיע הסוס, אכן התברר שהוא בעל חיים עילאי. העתקתי כאן את הסיפור לא רק משום שאני משתדל תמיד להמליץ על מוצץ פרוזה לשימושם של הורים או אחים בוגרים לתינוקות בני עשרה חודשים, אלא גם מסיבה שונה לחלוטין. מה שמגיע מיד הוא תיאור של יום חתונה במאי .1942 זהו, לדעתי, תיאור העומד בפני עצמו, עם התחלה וסוף, וחיים ומוות, שהם שלו בלבד. ובכל זאת, היות שהמידע ברשותי, אני חש חובה לציין שעכשיו, ב-1955, החתן כבר אינו בחיים. הוא התאבד ב-1948, כשהיה עם אשתו בחופשה בפלורידה... עם זאת, אין ספק, מה שאני באמת מנסה לומר הוא זה: מאז יציאתו הסופית של החתן מהתמונה, איני מסוגל לחשוב על מישהו שהייתי רוצה לשלוח לחפש סוסים במקומו.

בשלהי מאי 1942 היו הצאצאים — שבעה במספר — של לֶז ובֶסי )גאלאגֶר( גלאס, בדרני וודוויל לשעבר ב"תיאטראות פַנטֵייגֶ´ס", פזורים, אם לנקוט לשון הגזמה, בכל רחבי ארצות הברית. אני, למשל, הילד השני במשפחה, הייתי בבית חולים צבאי בפורְט בֶנינְג, ג´ורג´יה, עם דלקת קרום החזה — מזכרת קטנה משלושה-עשר שבועות של טירונות בחיל הרגלים.

התאומים, וולט ווֵייקֶר, הופרדו שנה תמימה קודם לכן. וייקר היה במחנה של סרבני מצפון במרילנד, ואילו וולט היה אי-שם באוקיינוס השקט — או בדרכו לשם — עם יחידת תותחנים.)באותה עת לא ממש ידענו היכן נמצא וולט. הוא מעולם לא היה כותב מכתבים מצטיין, ומעט מאוד מידע אישי — כמעט כלום — הגיע אלינו אחרי מותו. הוא נהרג בתאונה מבצעית מגוחכת לחלוטין בשלהי סתיו 1945, ביפן.( הגדולה מבין אחיותי, בו בו, שמיקומה הכרונולוגי הוא בין התאומים לביני, היתה סגן-משנה ביחידת הנשים של הצי והוצבה, לסירוגין, בבסיס חיל הים בברוקלין.

באביב ובקיץ ההם היא התגוררה בדירה הקטנה בניו יורק, שאחי סימור ואני בעצם ויתרנו עליה עם גיוסנו. שני בני המשפחה הצעירים ביותר, זואי )זכר( ופראני )נקבה( היו עם הורינו בלוס אנג´לס, שם היה אבי צייד כישרונות עבור אולפן סרטים. זואי היה בן שלוש-עשרה ופראני בת שמונה. שניהם השתתפו כל שבוע בחידון רדיופוני לילדים שנקרא, אולי באירוניה העוקצנית האופיינית לשידורים מחוף לחוף, "איזה ילד חכם". בזמן זה או אחר, כדאי שאוסיף כאן — או ליתר דיוק, בשנה זו או אחרת — הועסקו כל הילדים במשפחתנו, אחת לשבוע, כ"אורחים" ב"איזה ילד חכם".

סימור ואני היינו הראשונים שהופיעו בתוכנית, כבר ב-1927, כשהיינו בני עשר ושמונה, בהתאמה, בתקופה שבה "שודרה על גלי האתר" מאחד מחדרי הוועידות במלון "מארֵיי היל" הישן. כולנו, כל השבעה, מסימור עד פראני, הופענו בתוכנית בשמות בדויים. מה שעשוי להישמע חריג עד מאוד אם מביאים בחשבון את היותנו ילדים לבדרנים, כת אשר בדרך כלל אינה סולדת מפרסום, אבל אמי קראה פעם מאמר בכתב עת על מנות הייסורים הקטנות של ילדי קריירה — התרחקותם מהחברה הנורמלית, הנחשקת, יש להניח — ונקטה יד ברזל בנושא, ומעולם, מעולם לא נסוגה.)

זה ממש לא הזמן להתעמק בשאלה אם יש להחרים את רוב או את כל ילדי ה"קריירה", או אולי לרחם עליהם, או לחרוץ את דינם ללא רגשנות כמפֵרי שלווה. לעת עתה אציין רק שהכנסתנו המשותפת מ"איזה ילד חכם" שלחה שישה מאיתנו לקולג´, וכעת היא שולחת את השביעי.(אחינו הגדול, סימור — שאעסוק כאן כמעט אך ורק בו — היה רב-טוראי במה שב-1942 עדיין נקרא "אווירייה". הוא הוצב בבסיס של בי-17 בקליפורניה, ושם, כך אני חושב, שירת כפקיד פלוגתי. הייתי מוסיף, לאו דווקא במאמר מוסגר, שהוא היה, ללא עוררין, כותב המכתבים הפחות פורה במשפחה. אני חושב שקיבלתי ממנו פחות מחמישה מכתבים כל חיי.

בבוקר ה-22 או ה-23 במאי )איש במשפחתי מעולם לא ציין תאריך במכתב( הונח מכתב מאחותי בו בו לרגלי מיטת השדה שלי בבית החולים בפורט בנינג בשעה שהסרעפת שלי נחבשה ברצועות פלסטר )הליך רפואי מקובל בטיפול בחולים בדלקת קרום החזה, שאמור, ככל הנראה, לשלול מהם כל אפשרות לקרוע את גרונם בשיעול(. בתום מסע הייסורים קראתי את מכתבה של בו בו. הוא עדיין אצלי, והוא מובא כאן כלשונו:

בַאדי היקר,
אני נורא ממהרת לארוז, אז זה יהיה קצר אבל נוקב. האדמירל "צובט תחת" החליט שהוא חייב לטוס לאזורים נידחים למען המאמץ המלחמתי והחליט גם לקחת איתו את מזכירתו אם אתנהג יפה. זה הורס אותי. בלי קשר לסימור, זה אומר להיות בצריפים טרומיים עם גגות פח גלי בבסיסי חיל אוויר מקפיאים ולשמוע הערות ילדותיות מגברינו הלוחמים והניירות הנוראים האלה שמקיאים בהם במטוסים. העניין הוא שסימור מתחתן — כן, מתחתן, אז שים לב בבקשה. אני לא יכולה להגיע. אני אהיה בנסיעה הזאת בין שישה שבועות לחודשיים. פגשתי את הבחורה. לדעתי היא אפס אבל נראית שיגעון. אני לא ממש יודעת שהיא אפס. זאת אומרת, היא בקושי אמרה שתי מילים כל הערב.

רק ישבה וחייכה ועישנה, כך שלא הוגן להגיד את זה. אני בכלל לא יודעת שום דבר על הרומן עצמו, חוץ מזה שהם כנראה נפגשו כשסימור היה מוצב במונמַאות בחורף שעבר. אמא שלה היא שיא השיאים — מעורבת בכל עניין, נפגשת עם יונגיאני טוב פעמיים בשבוע )היא שאלה אותי פעמיים, בערב שנפגשנו, אם עברתי פעם אנליזה.) היא אמרה לי שהיא נורא רוצה שסימור ייצור קשר עם יותר אנשים. באותה נשימה היא אמרה שהיא ממש אוהבת אותו למרות, וכו´ וכו´, ושהקשיבה לו באדיקות כל השנים שהוא היה ברדיו.

זה כל מה שאני יודעת חוץ מהעובדה שאתה חייב להגיע לחתונה. אם לא, לעולם לא אסלח לך. אני אומרת לך. אמא ואבא לא יכולים להגיע לכאן מהחוף המערבי. קודם כול, לפראני יש חצבת. דרך אגב, שמעת אותה לפני שבוע? היא סיפרה באריכות נהדרת איך היתה מעופפת בכל הדירה כשהיתה בת ארבע ולא היה אף אחד בבית. המנחה החדש יותר גרוע מגרנט — אם זה בכלל אפשרי, ואפילו יותר גרוע מסליבן בימים ההם. הוא אמר שהיא בטח רק חלמה שהיא יכולה לעוף.

התינוקת עמדה על שלה כמו מלאך. היא אמרה שהיא יודעת שהיא יכולה לעוף כי כשהיתה נוחתת תמיד היה לה על האצבעות אבק מהנורות. אני מתגעגעת אליה. גם אליך. בכל אופן, אתה פשוט חייב להגיע לחתונה. תדפוק נפקדות, אם צריך, אבל בבקשה תלך. זה בשעה שלוש, 4 ביוני, מאוד לא-דתי ומשוחרר, בבית של סבתא שלה ברחוב .63 איזה שופט מחתן אותם.

אני לא יודעת את מספר הבית, אבל זה בדיוק שתי דלתות אחרי המקום שקארל ואֵיימי גרו בו פעם ברוב פאר. אני מתכוונת לשלוח מברק לוולט, אבל אני חושבת שכבר שלחו אותו אל מעבר לים. בבקשה תגיע לשם, באדי. הוא שוקל בערך כמו חתול ועל הפנים שלו הבעת האקסטזה הזאת שאי-אפשר לדבר אליה. יכול להיות שהכול יהיה לגמרי בסדר, אבל אני שונאת את .1942 אני חושבת שאשנא את 1942 עד שאמות, רק בשביל העיקרון. שולחת את אהבתי ונתראה כשאחזור.
בו בו

*
יומיים אחרי שהגיע המכתב שוחררתי מבית החולים במשמורת, אפשר לומר, של בערך שלושה מטרים פלסטר סביב צלעותי. אז החל שבוע של מסע שכנועים מאומץ כדי לקבל אישור להשתתף בחתונה. בסופו של דבר הצלחתי בכך לאחר התחנפות מייגעת למפקד הפלוגה שלי, טיפוס של ספרים לפי עדותו, אשר הסופר האהוב עליו, רצה המזל, היה במקרה גם הסופר האהוב עלי — ל´ מַנינְג וַיינְס. או הינדְס. למרות הקשר הרוחני הזה בינינו לא יכולתי להוציא ממנו יותר מאישור יציאה לשלושה ימים, מה שהיה אמור לתת לי, במקרה הטוב, בדיוק מספיק זמן לנסוע ברכבת לניו יורק, לראות את החתונה, לבלוע ארוחת ערב איפשהו ואז לחזור מדוכדך לג´ורג´יה.

ב-1942 היו כל קרונות הישיבה ברכבות, ככל הזכור לי, מאווררים רק להלכה, משופעים בשוטרים צבאיים ומדיפים ריחות של מיץ תפוזים, חלב וויסקי שיפון. ביליתי את הלילה בשיעול ובקריאת חוברת "אֵייס קומיקס" שמישהו הואיל בטובו להשאיל לי. כשנכנסה הרכבת לניו יורק — בשתיים ועשרה בצהריים ביום החתונה — הייתי אכול שיעול, תשוש באופן כללי, מזיע, לא מגוהץ, ותחבושת הפלסטר שלי עיקצצה נוראות.

ניו יורק עצמה היתה חמה באופן שאין לתאר. לא היה לי זמן לעבור בדירה שלי קודם, ולכן השארתי את המטען שלי, שהיה מורכב מתיק ברזנט קטן עם רוכסן, בעל מראה מדכא למדי, באחת מתיבות הפלדה האלה שבתחנת פֶן. וכאילו אין די בכך, בשעה ששוטטתי באזור חנויות הבגדים בניסיון למצוא מונית פנויה, איזה סגן-משנה מחיל הקשר, אשר כנראה לא הקפדתי להצדיע לו כשחציתי את השדרה השביעית, שלף פתאום עט נובע ורשם את שמי, את מספרי האישי ואת כתובתי, בעוד כמה אזרחים צופים בעניין רב.

הייתי גמור כשנכנסתי סוף-סוף למונית. כיוונתי את הנהג כך שיוכל להביא אותי לפחות עד הבית הישן של "קארל ואיימי". אבל ברגע שהגענו לגוש הבניינים ההוא הכול היה פשוט מאוד. צריך היה רק ללכת בעקבות ההמון. היה שם אפילו סוכך מברזנט. כעבור רגע נכנסתי לבניין ענקי ישן מאבנים חומות, והתקבלתי על ידי אשה נאה מאוד עם שיער סגלגל חיוור, ששאלה אותי אם אני חבר של הכלה או של החתן. "של החתן," אמרתי. "הו," היא אמרה, "טוב, אנחנו פשוט אוספים את כולם." היא צחקה צחוק מוגזם למדי והובילה אותי אל מה שנראה כמו הכיסא המתקפל הפנוי האחרון בחדר צפוף מאוד וגדול במיוחד.

איפול בן שלוש-עשרה שנה מוטל בזיכרוני באשר לפרטים המוחשיים הכלליים של החדר. מעֵבר לעובדה שהיה מלא עד אפס מקום ומחניק מחום, אני זוכר רק שני דברים: שהיה אורגן שניגן כמעט ממש מאחורי, ושהאישה בכיסא הצמוד אלי מימין פנתה אלי בלחישת במה נלהבת, "אני הֶלן סילסְבֶרן!" לפי מיקום הכיסאות שלנו הסקתי שהיא לא אמה של הכלה, אבל ליתר ביטחון חייכתי והינהנתי בחברותיות ועמדתי להגיד מי אני, אבל היא הניחה אצבע נימוסית על שפתיה ושנינו הפנינו את ראשינו קדימה. השעה היתה בערך שלוש. עצמתי את עיני וחיכיתי בחשש מה, שנגן האורגן יחדל לנגן את נעימות הליווי ויפצח ב"לוהֶנְגרין".

אין לי מושג ברור במיוחד איך חלפו השעה ורבע הבאות, מלבד העובדה בעלת החשיבות המכרעת שאיש לא פצח ב"לוהנגרין". אני זוכר להקה קטנה ופזורה של פנים לא מוכרות שהופנו אלי בגנבה מדי פעם בפעם, לראות מי משתעל. ואני זוכר שהאישה מימיני פנתה אלי שוב באותה לחישה חגיגית למדי. "בטח יש איזה עיכוב," אמרה. "ראית פעם את השופט רַנקֶר? יש לו פנים של קדוש." ואני זוכר שנגינת האורגן, בנקודה מסוימת, עברה בצורה משונה, כמעט בייאוש, מבאך לרוג´רס והארט המוקדמים.

אבל באופן כללי, צר לי לומר, העברתי את הזמן בביקורֵי חולים חטופים ומלאי אהדה אצל עצמי בשל היותי מחויב לדכא את התקפי השיעול שלי. כל זמן שהותי בחדר היתה לי תחושה מתמשכת, פחדנית, שאני עומד לדמם, או לכל הפחות לשבור צלע, למרות מחוך הפלסטר שלבשתי.

עשרים דקות אחרי ארבע — או, אם לנסח זאת בצורה אחרת, בוטה יותר, שעה ועשרים דקות מעֵבר לכל מה שנראה כתקווה הגיונית — הובלה הכלה הלא נשואה, ראשה מושפל, הורֶה מוצב מכל צד, אל מחוץ לבניין, והורדה כחפץ שביר בגרם ארוך של מדרגות אבן אל המדרכה. אז הופקדה — כמעט בבהילות, כך נראה — במכונית הראשונה בשורת המכוניות השכורות השחורות הנוצצות שהמתינו בחנייה כפולה בצד הכביש. זה היה רגע עשיר בפרטים עד כדי הפרזה — רגע דחוס — וכדרכם של רגעים דחוסים, היו בו עדי ראייה בתקן מלא, שכן אורחי החתונה )ואני ביניהם( כבר החלו לזרום אל מחוץ לבניין, אמנם באופן מכובד, אך בעדרים דרוכים, שלא לומר פעורי עיניים.

אם היה בחיזיון דבר מה מקל, ולו במעט, מזג האוויר עצמו היה אחראי לכך. שמש יוני היתה לוהטת ובוהקת כל כך, עם איכות כה דומה למַבזק רב-נורות, עד שדמותה של הכלה בשעה שעשתה את דרכה, כמעט כבעלת מום, במורד מדרגות האבן, נטתה להיטשטש בַמקום שבו היה הטשטוש חשוב מכול.

הרימו את קורת הגג, נגרים מאת ג'יי. די. סלינג'ר, הוצאת מחברות לספרות. מאנגלית: קובי מידן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by