בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פסגת הפחת 

פסגת הפחת

 
 
אפרת אסקירה

"השתולים" של מרטין סקורסזה נפוח מחשיבות עצמית, וככלל, מתאמץ לרצות יתר על המידה. ואף מילה על האוסקר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לאונרדו דיקפריו. מתוך "השתולים"
 לאונרדו דיקפריו. מתוך "השתולים"   
אלברט איינשטיין קיבל את פרס נובל שלו על עבודה בנושא האפקט הפוטואלקטרי. תורת היחסות לא זכתה בפרס. אין לי מושג מהו האפקט הפוטואלקטרי אבל על תורת היחסות, אני, כמו רבים אחרים, יכולה לייצר כמה משפטים שבשיחת חולין אולי יישמעו מלומדים. היה טוב אם מרטין סקורסזה היה לומד מוקדם את הלקח של איינשטיין. ועדות פרסים יש להן נטייה לא לזהות את הדברים המכריעים, ו"השתולים", סרטו של סקורסזה, הוא כה נפוח מחשיבות עצמית ורצון לרצות, שוודאי עוד יאסוף כמה פרסים.

"השתולים" מבוסס על חלקה הראשון של הטרילוגיה ההונג קונגית "Infernal Affairs". ההבדלים העלילתיים בין הגרסאות לא גדולים ועיקרם הם פועל יוצא של הטמעת הסיפור בתוך הזירה האמריקאית, וביתר דיוק, בתווך שבין המאפיה האירית והמשטרה של שכונות העוני בדרום בוסטון.

הסרט עוקב אחר שתי דמויות - בילי קוסטיגן (ליאונרדו דיקפריו), שוטר סמוי בחצרו של בוס המאפיה פרנק קוסטלו (ג'ק ניקולסון) וקולין סאליבן (מאט דיימון), הנציג השתול של קוסטלו בתוך המשטרה. שיווי המשקל הארעי שסיפקו השתולים בתחילה, מתערער כשבמאפיה ובמשטרה מתחילים לחשוד שחפרפרות פועלות בתוך שני הארגונים. קוסטיגן וסאליבן נקלעים למאבק כוחות מתוח במסגרתו הם צריכים לחשוף אחד את השני כדי להגן על סיפור הכיסוי של עצמם.

זהו סיפור טוב בבסיסו ואמריקה היתה יכולה להיות לוקיישן מוצלח להכיל אותו. למעשה, המיקום באמריקה יכול היה להיות נכון אף יותר מהונג קונג המקורית. באמריקה, נושאים של מחיקת זהות ישנה, יצירת זהות חדשה וחלום הגאולה מן הביבים, הם פופולריים יותר. אין ספק שסקורסזה יודע את כל זה. אלה נושאים שהופיעו אצלו בסרטים. ב"נהג מונית", למשל, אפשר למצוא חלומות דומים על הצלחה. אבל נראה שהפעם סקורסזה השקיע פחות בדמויות והקדיש יותר מאמץ במתיחת שרירים קולנועית.

מבין שלושת השחקנים הראשיים בסרט, רק ליאונרדו דיקפריו ממלא את דמותו כהלכה. בילי קוסטיגן הוא נצר למשפחת פשע שגדל להיות אזרח שומר חוק, אך נדרש שוב להסתנן אל המציאות שממנה הצליח לברוח. דיקפריו אימץ שני סטים של מימיקות ואפילו שתי וריאציות של מבטא עבור קוסטיגן, כך שייראה, יתנהג וידבר אחרת כשהוא בחברת שוטרים וכאשר הוא בחברת פושעים. דמותו היא המורכבת בסרט, ולידה נחשפות עוד יותר המגרעות של דיימון וניקולסון.

מאט דיימון מחמיץ בענק את הדמות שהיתה יכולה להיות המעניינת ביותר בסרט. הטרילוגיה ההונג קונגית מתמקדת בדמות המקבילה לזו של דיימון ובשלל חיבוטיה הנפשיים. דיימון, לעומת זאת, משחק יותר מידי על חזותו הכל-אמריקאית, ובמקום שבו דיקפריו ממחיש את זליגת הזהות שבין הפשע והחוק, דיימון נותר אטום ולא מספק דמות מראה חזקה לדיקפריו. את נער הזהב הרקוב מבפנים הוא כבר עשה ב"כישרון של מר ריפלי", וכאן הוא לא עושה הרבה יותר.

ג'ק ניקולסון מתסכל עוד יותר מדיימון בחוסר ההשקעה בעבודה. עם נערת סיליקון לצדו, הררי קוקאין, קללות, אלימות וזיונים, פרנק קוסטלו שלו נראה כמו פארודיה לא מודעת על בוס פשע. לפני 16 שנים סקורסזה בעצמו יצר דמויות מורכבות יותר של פושעים ב"החבר'ה הטובים". מאז, רוברט דה נירו כבר צחק על הדמויות הישנות שלו וטוני סופראנו הלך לטיפול פסיכולוגי. ניקולסון כאן הוא חד-ממדי עד גיחוך, תאטרלי ותלוש.

אי אפשר לערער על מיומנותו של סקורסזה או על תרומתו לקולנוע, אבל ב"השתולים" אין תרומה חדשה ויש הרבה מידי מדברים שכבר ראינו בעבר, כולל סט של בר שנראה בדיוק כמו זה מ"החבר'ה הטובים". הסרט יעיל ומותח, אך אלה סגולות שהופיעו כבר בגרסתו המקורית.

נראה שהניסיון להפוך את "השתולים" לסאגה בממדים אפיים, נובע פחות מצרכים תוכניים ואסתטיים, ומקורו ברצון להרשים: הדימויים מפורשים מידי, כמו הופעתם החוזרת ונשנית של עכברושים (כינוי הסלנג לסוכנים סמויים) או ההתאהבות המאולצת של קוסטיגן וסאליבן באותה בחורה כדרך נוספת להדגיש את ההקבלה ביניהם; והבנייה הצורנית של הנרטיב יהירה, עם שבירת להטוטנית של המבנה הלינארי, הצגת מספר התרחשויות במקביל ושימוש מוקצן בפסקול. כל העשייה נראית לבסוף כמתאמצת מידי להרשים. ועל מה? זה סקורסזה, יש לו מספיק משוכנעים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by