בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פאתטי 

פאתטי

 
 
עידו אורן

החדש של רובי וויליאמס הוא פשע מוסיקלי: מקבץ עלוב של קאברים מיותרים ופופ אייטיז תפל, שמצדיק את השם שיצא לעשור המושמץ הזה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
נכון שרובי וויליאמס מעולם לא התיימר ליצור מוסיקה מורכבת במיוחד. ונכון גם שנטייתו להפריז בקאברים ודואטים כבר מזמן הפכה לחלק בלתי נפרד מעשייתו. אפילו נכון שעימותיו הילדותיים והמוכרים עם קולגות למיניהם הוסיפו קצת צבע ופלפל לסצינת הפופ הבריטי. אבל הפעם וויליאמס הגזים: מקבץ שירי פרווה של פופ אייטיזי נדוש, חמישה קאברים לא מוצלחים וסיום בטראק חבוי המתהדר בשם Dickhead זה יותר מדי – מפלס הרדידות פשוט לא ניתן לעיכול.

בקיץ 95' עזב וויליאמס את Take That לטובת קריירת סולו. ב-2006 המספרים הם כדלקמן: 7 אלבומים שהגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי, 15 זכיות בטקס 'הבריטס', שיר אחד (Angels) שהוכתר כטוב ביותר במוסיקה הבריטית ב-25 השנים האחרונות ומכירות של למעלה מ-40 מיליון אלבומים ברחבי העולם. כשההצלחה הופכת להיות מובנת מאליה, מתחילים לזלזל בה – זהו כנראה ההסבר היחיד שעומד מאחורי הפשעים המוסיקליים של Rudebox 74.

וויליאמס לא מבצע גדול וגם לא קומפוזיטור מצטיין במיוחד, אך בזכות לחנים סופר קליטים וצליל חם, פשוט ותקשורתי, שיריו נהפכו לדבר המזומזם ביותר בבריטניה. בחדש, אם כהתרסה נגד הסאונד שכל כך אפיין אותו ואם לאו, הוא זונח את הפופ האקוסטי שהוליד את Millennium, Angels ו-Feel לטובת אלקטרוניקה בגרוש ולחנים אייטיזיים ממוחזרים.

סריקה מהירה של שבעים ושלוש הדקות של Rudebox 74 לא מגלה אפילו רגע אחד של התרוממות מוסיקלית כלשהי. החל ב-Rudebox - סינגל קליט אך חסר טעם, דרך שיר הלל למדונה, הקראת רשימת תרופות ושמות שחקנים (כשאוזלים לרובי חומרי הכתיבה הוא כנראה נעזר בפתקים שעל המקרר), ולבסוף גם הקדשה מיוחדת לנואל גלאגר תחת הכותרת Dickhead – הטון הטראשי שולט. למעשה, הרגעים היחידים שמתקרבים להיות ראויים לשמיעה הם קטעי הראפ וההיפ הופ, אותם מגיש וויליאמס עם הרבה חן ומעט עילגות.

הניסיון להסוות את דלות התוכן בעזרת שיתופי הפעולה וגרסאות הכיסוי, מתגלה, אפוא, כחטאו הגדול ביותר של וויליאמס באלבום זה. תמיכתם של וויליאם אורביט, לילי אלן, ג'ואי נגרו והפט-שופ בויז יכלה להיות מהותית, והקאברים ל-Lovelight , King Of The Bongo (מנו צ'או), Louise, We’re The Pet Shop Boys ו- Kiss Me יכלו לחולל שינוי – אם רק היו מביאים רעננות או התחדשות מסויימת. פעולות אלה, שממשיכות ואף מעצימות את תחושת התפלות העולה מן האלבום, נתפסות כמאמץ פתטי להימלט מהפלופ הבלתי נמנע של Rudebox 74.

בראיונות אומר וויליאמס שהסיבה היחידה שלא הוציא אלבום שכזה עד היום, היא כי פחד. ואומנם - ערגתו לאייטיז היא לא דבר חדש: אלבומו הקודם, Intensive Care, היה מנת נוסטלגיה והתרפקות. הבעיה באלבום הנוכחי היא שהוא לא שואב השראה מתקופה זו, אלא מנסה לשחזר אותה בשלומיאליות. האנדרלמוסיה חוגגת בכל המובנים, השירים תקועים ולא מתרוממים והתפיסה הסטיגמתית שהאייטיז הם שנות הזבל, רלוונטית מתמיד. וויליאמס עושה עוול למקור געגועיו.
כל מי שמכיר את פחדיו של רובי, מתבקש לעשות מעשה לקראת האלבום הבא.

רובי וויליאמס – Rudebox74/ EMI
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by