בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שנותי, קובה 

שנותי, קובה

 
 
אדוארדו מאנה

פתיחת הרומן האוטוביוגרפי הקצבי של אדוארדו מאנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אורְיֶינְטֶה, ראשו של התנין

עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
ביום לידתי רעדה האדמה בסנטיאגו דה קובה. כך לפחות טענה אמי. האם להאמין לה או לא? כך או כך, עובדה היא כי בילדותי זכיתי לשמוע כמה וכמה גרסאות של האסון הכביר ההוא."יצאת לאוויר העולם ברגע שהאדמה החלה לרעוד, הקירות נסדקו והגגות התמוטטו... כשהכול החל לרַקֵד בבית הציעה המיילדת מהאיטי, שבאה לסייע לי בלידה, להעביר את מיטתי לרחוב. רעיון מבריק. ושם אתה נולדת! כעבור רגעים אחדים לא נותר מן החדר דבר מלבד גל אבנים ועצים מפוחמים... באת לעולם, בני, יום לאחר רעידת האדמה הנוראה ביותר בתולדותיה של סנטיאגו דה קובה. ההשגחה העליונה הצילה את ביתנו מחרונם של כוחות הטבע..."

אמי, אישה בעלת דמיון פורה, פירשה את המציאות לפי טעמה ולא נרתעה מלהמציא את חייה בכל יום מחדש. היא משחה את שערה הארוך והמתולתל, המסורק תמיד למשעי, בשמן מבושם, "מֶרְקָח של נשים הודיות", שהעלה בו ריצודים כחלחלים. אמי התגאתה בשערותיה ובעיניה שהיו "שחורות מאבן השוהם". מאחר שסברה כי השמש הקובנית לוהטת יותר מן השמש במכורתה אנדלוסיה, מעולם לא דרכה כף רגלה על חוף הים.

"אין טעם להיצלות בשמש הטרופית הקופחת. מוטב לשמור על גון העור של אבותי."
אבותיה...הנה מקור נוסף לכזבים חסרי בושה. אמי הציגה עצמה כ"סורית" או כ"צוענייה", הכול בהתאם לבן-שיחה. פעם אפילו שמעתי אותה מזכירה את "הסבתא רבא הטורקייה" שלה. משהבעתי את פליאתי לנוכח חוסר העקביות שבהכרזותיה, היא שיוותה לעצמה פני קדושה מעונה וחיקתה את מבטה הנוגה ואת תנועת ידה הטרגית של בתולה פרי מכחולו של מורִיו, שדמתה לה, לדעתה, כשתי טיפות מים.

"החיים קשים, בני..." מילמלה וליטפה את שערי השחור, המתולתל והמשומן כשערה שלה, "...דע לך כי לעולם איני משקרת, אני בסך הכול מזליפה קורטוב של צבע על דברים אפורים. אני ממציאה אסטרטגיה של הישרדות. יבוא יום ותבין. אני מבטיחה לך, יבוא יום ואספר לך הכול."

מדי בוקר שיחקה לפנינו איזה תפקיד, הכול לפי מצב רוחה. אם ניעור הבית לקולה המפזם נעימה של הזמרת אימְפֶריו ארחנטינה, הבינו כולם שבאותו היום מוכנה שרה-סולדאד להישבע לדיוקנה של הבתולה מָקָרֶנָה כי נולדה בלב ה"סְיירה מורֶנָה" בחיקו של שבט צוענים גאים בחירותם, שאינם יראים כלל לא דבר ולא אדם. בבקרים אחרים, כששרר שקט בבית, מצאתי אותה במטבח. היא השכימה עם שחר, אפתה עוגות, גיהצה את כלי המיטה של השבוע, אירגנה סעודות... לנוכח עיניהם המשתאות של בנה ושל "משרתים" שהתגוררו עמנו, התפנתה ממטלותיה ושיחקה לפנינו — אנו הקהל שאת לבו שבתה מראש — את הנערה הצעירה שגדלה אי-שם בפינה שטופת אור באנדלוסיה מולדתה. באיזו פינה? תשאלו ודאי. פעמים הזכירה "איזה מקום ליד מורְסְיָה," פעמים "חווה לא רחוק ממָלָגה," ולעתים את "הווילה שלנו על גדות נמל קדיס."

הדמות האהובה עלי יותר מכל הדמויות האלה היתה האקזוטית מכולן, "זו שמשפחתה הגיעה מצפון אפריקה." האישה המורית. "אילו ידעת, בני! יום אחד נבקר יחדיו בגרנדה, בסביליה, בקורודבה... המשולש המופלא! שם נטלו אבות אבותי חלק בפריחתה של התרבות הנהדרת ביותר בעולם. משוררים ופילוסופים היו אדוני העיר. האמנות שלטה בכיפה. הראיתי לך את התמונות של ה´פואֶבְלוס בְלַנְקוס´, אותם כפרים אנדלוסיים לבנים, שבתיהם בנויים על פי מידתם של בני אדם וקירותיהם צבועים לבן כסמל הטוהר. חלונותיהם ודלתותיהם כחולים, להזכירנו שהכול נתון בידי שמים. והכנסיות שלנו... שבעבר לא היו כנסיות אלא מסגדים ועודן נחשבות שכיות חמדה ארכיטקטוניות. המסגדים האומללים שלנו, שהומרו לכנסיות נוצריות בידי המלכים הקתולים פרננדו מארַגון ואִיסַבֶל מקסטיליה ההיא!"

אמי לא אמרה את המילה המפורשת: רק נשאה את זרועותיה לשמים, עצמה את עיניה כששפתיה הנעות ללא קול מסננות את המילה בגסות. "הזונה." שנים רבות נקפו מאז, ועדיין איני יכול לראות את דיוקנה של איסַבל הקתולית בלי לומר בלבי פנימה, כפי שאמי נהגה לומר: "הזונה!" מי שגירשה ערבים ויהודים כאחד או העלתה אותם על המוקד, מי שהמיטה אסון על העולם.
"אם האידיוט הזה קולומבוס וחבריו מגליסיה לא היו נוחתים באמריקה, התרבויות של האצטקים, של בני האינקה והמאיה היו מדהימות את העולם!" כבר בשחר ילדותי הבנתי שאמי רחשה שנאה צרופה לבני חבל גליסיה, שכונו בפיה "גָאיֵגוס", כלומר לספרדים בכלל ולבני קסטיליה בפרט.
"תגידי, אמא... אבא נולד במדריד, לא? השיער שלו בהיר, העור שלו לבן, והעיניים שלו ירוקות, אז נכון שהוא לא צועני או מורִי כמוך?"

"אה, בני! אבא שלך זה דבר אחר! הוא אמנם קסטיליאני מלידה, אבל אין בו שמץ מן הגאיֵגוס. קח למשל את שמו: גונסלס-מאנֶה. הצד הצרפתי של מאנה חזק אצלו יותר משורשיו הספרדיים. צרפת! אה, אלוהים! פריז! פריז האהובה!"
כף רגלה מעולם לא דרכה על אדמת צרפת, ואת ידיעותיה על פריז שאבה מקריאת רומנים של דיומא, של ויקטור הוגו ושל ז´ורז´ סאנד. באותם הימים נהגה לאסוף כתבי עת צרפתיים שלדבריה, "הפיצו בעולם את ההידור של האופנה העילית הפריזאית ופתחו צוהר לאנינות הטעם של עיר האורות."

דומה שהרחיקה לכת כשאמרה שאבי היה צרפתי יותר מספרדי. הוא נולד בקובה ולמד משפטים במדריד. הודות ללהיטותו אחר הסופרים של תור הזהב בספרד גיליתי בספריית הבית את מכלול יצירותיהם של סרוואנטס, של לופה דה וֶגה ושל קלדרון במהדורות מהודרות.
אמי הבטיחה לי שבבוא היום יספר לי אבי על התקופה שבה התגורר בפריז.
"אין מי שמכיר את העיר הזאת טוב ממנו," הוסיפה.
"אבל מתי, אמא, מתי?"
את השאלה הזאת לא הייתי צריך לשאול משום שבשנות ילדותי היה אבי נוכח נפקד, איש הדממה. הג´נטלמן שהגיע ממקום אחר.
"מדוע מגיע אביך לעתים רחוקות כל כך לסנטיאגו? כיצד אסביר לך? אתה צריך להבין שהוא אדם חשוב ונורא עסוק."

כך נקרתה לאמי ההזדמנות "לספר לי על אבא שלי". או לפחות את המעט שידעה עליו.
"הוא היה שר החינוך בתקופת כהונתו של אלפרדו סָאיָס, נשיא הרפובליקה היחיד שלא בא משורות הצבא. האחרים, מֶנוקָל, מָצָ´אדו האיום, היו כולם גנרלים! חוץ מזה, סָאיָס היה נשיא ישר. היום אביך עורך עיתון בהוואנה. תפקיד זה מעסיק אותו מאוד. הוא גם עורך דין מצוין. לפני שנים אחדות הגן על סוחר הגון, שאישה צרפתייה מרושעת, רָשֶל האיומה, הטריפה את דעתו עליו."

ידיעה קצרה זו התפרסמה בעיתונות לפני עשרים שנה ושימשה לאמי מקור לא אכזב לשיחות עם חברותיה. מצוידת בראיות חותכות, היא הציגה לפניהן את גזרי העיתונים מאותה תקופה. ובסיפור המסואב הזה, נוסח רומן בהמשכים, גילם אבי עורך הדין תפקיד של גיבור. סוחר עשיר מארַגון התאהב בזנזונת צרפתייה בשם רָשֶל. האיש, נשוי ואב למשפחה מרובת ילדים, רכש עבור פילגשו את אחד הבתים היפים ביותר בסנטיאגו והרעיף עליה זהב ועדיים. רָשֶל אהבה לטבול באמבט של מי ורדים ולקרוא בו רומנים בשפת אמה. הסוחר הארגוני אכול התשוקה היה כסומא בארובה ולא ידע כי רשל בגדה בו עם שרברב מולאטי צעיר. ידיד בעל כוונות טובות הוכיח לו לבסוף כי רשל מצמיחה לו קרניים, וכי כל תושבי סנטיאגו לועגים לו. הדם עלה לו לראש. הוא פרץ לבית כשור זועם, מצא את רשל קוראת באמבט ודקר אותה בפראות. חמש-עשרה דקירות סכין...

אבי טען בכתב ההגנה, שתשוקתו של הארגוני שיבשה את דעתו. הרוצח זוכה. מישהו הדפיס את נאום ההגנה של אבי במתכונת של ספרון שנחטף מכל הקיוסקים בעיר. לעתים, בנעורַי, הייתי שב וקורא את הטקסט הזה. משפטים אחדים בו משכו את תשומת לבי: "שימו את עצמכם במקומו של האיש הזה, בעל מסור, אב למופת, קתולי אדוק הנוחת באי שלנו. איש ארגון רם-יחס זה, שהיה מורגל בחיי קפדנות ובצנעה, חווֶה לראשונה בחייו את מזג האוויר הטרופי. חושיו נטרפים עליו. אנו, הקובָנים, מכירים היטב את השפעות החום, את ניחוחותיהם של הפירות הבשלים, את החושניות המשכרת המרחפת באוויר, המעוררת בנו ריגושים שאיננו יכולים לשלוט בהם. אנטוניוס הקדוש בכבודו ובעצמו לא היה יכול לעמוד בפיתויים אלה אילו התגורר בקובה!" אבי יצא להגנתו של הארגוני ושימש לו מליץ יושר.

בהיותו ספרדי יותר מקובני, תאמר אמי אשר תאמר, הוא ציית למסורת שהתגבשה באי בד בבד עם הקולוניאליזם, מסורת שהסופר סירילו וִייַאוֶורדָה כה היטיב לתאר ברומן "סֶסיליה וַלְדֶס", יצירת פאר של הספרות הקובנית מן המאה התשע-עשרה: הגבר חי בביתו עם רעייתו ואֵם ילדיו ומחזיק את פילגשו בדירה שנייה.

ניתנה האמת להיאמר, שבעניין זה שבר אבי את כל השיאים, ומעולם לא הצלחתי לדעת בדיוק את מספר הילדים שנולדו לו ממעלליו. דומני שבאותה עת טרם ידעה אמי את המצב לאשורו. די היה כי גבר חייה יודיע על ביקורו, והבית נהיה כמרקחה: אמי מילאה את האמבט בקצף מדיף ניחוחות שמנים מבושמים, בילתה שעות ארוכות בחדר האמבטיה, סירקה את שערה, התאפרה והתבשמה. אחר כך הוציאה את שמלותיה המהודרות מאנדלוסיה שנחו בארון והזכירו לה את מקורותיה.

מה שעבור אמי היה חגיגה, הפך להיות אות אבל עבורי. ידעתי שהכניסה לחדר אמי תיאסר עלי; שבמהלך ה"ביקורים" האלה ייעלמו בני הזוג לשעות ארוכות מאחורי הדלת הנעולה; שבאותו ערב לא אהיה רשאי לתפוס את מקומי במיטה לצד אמי. מגורש, מנודה, גולֶה. את פירושן המדויק של המילים האלה לא ידעתי אל נכון, אבל הרגשתי על בשרי את השפעתן הרת האסון. לעומת זאת, הכרתי היטב את הנהלים המצפים לי: יכינו עבורי מיטה שתוצב בצד מיטתה של המטפלת מהאיטי, ואני אשאל אותה:"מה עושים אבא ואמא, סֶנטה? הם נשארים סגורים בחדר שעות רבות."
"אל תדאג, ילד, הם מספרים זה לזה סיפורים. אתה רוצה שגם אני אספר לך סיפור?"
הסיפורים של סנטה...

תמונות אפלות שטוו תמיד את סיפוריהם של אנשים מתים בחייהם, של רוחות רפאים, עצים פלאיים שנשאו למרחקים את "קולו של האיטי, האי שלנו, השוכן בלב הים הקריבי. האיטי, ששם עם רדת הלילה אתה מרגיש כאילו היית בטבורה של אפריקה. לא כמו פה."
"את לא אוהבת את קובה, סנטה?"
"מה שאני לא אוהבת זה שהאדמה כאן חמה מדי."

"Caliente." היא הסבירה לי בדיוק למה התכוונה במילה "קַלְיינטֶה". סנטה לא דיברה על החום של מזג האוויר. בשפתה הציורית היא ביקשה לומר, "ארץ שהאלימות הפוליטית השתרשה בה."
שהרי בבָיאמו בחבל אורְיֶינְטֶה הכריז קרלוס מנואל דה סֶסְפֶדֶס על "זעקת היָארָה", ובכך ציין את תחילתה של מלחמת עצמאות שנמשכה עשר שנים, מ-1868 ועד 1878; באותו חבל אוריינטה נחת חוסֶה מארטי בשנת 1895 כדי להשתתף במלחמה שנמשכה הפעם שלוש שנים ארוכות; בשנת 1953 נערכה בסנטיאגו דה קובה ההתקפה על המונְקָדָה; ואת חופיה של אוריינטה יבחר פידל קסטרו לנחיתת גדודיו במאבקו ברודן בטיסטה.

אוריינטה, ארץ קליינטה...
"ראשו של התנין" על חופיו ומפרציו שהם כגן עדן עלי אדמות, על נהרותיו ועל הג´ונגלים העבותים שלו, מקום שבו נלחמו הקובנים בספרדים במשך שנים רבות.
כל ילד קובני יודע לצטט על-פה את דבריו של רב החובל כריסטופר קולומבוס: "הארץ היפה מכל שראו עיני אדם אי פעם".

שנותי, קובה מאת אדוארדו מאנה, הוצאת כנרת זמורה ביתן. מצרפתית: עדינה קפלן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by