בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תקליט שבור 

תקליט שבור

 
 
אפרת אסקירה

וודי אלן לועס ב"סקופ" את אותו הנרטיב ואותן התמות והרפליקות מסרטיו הישנים. בואך שנת 2007, זה מרגיש פשוט מאולץ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתןף "סקופ"
 מתןף "סקופ"   
ב"סקופ", סרטו האחרון של וודי אלן והשני ברציפות המתרחש בבריטניה, העיתונאי הוותיק ג'ו סטרומבל (איאן מק'שיין) מחמיץ את סקופ חייו בשל מקרה קל של מוות. בסרט הזה סקרלט ג'והנסן היא סנדרה פרנסקי, צעירה יהודית מברוקלין וסטודנטית לעיתונות המתגוררת בבריטניה וזוכה לחלקה של מיסטיקה כשסטרומבל חוזר מעולם המתים ומעביר לה ידיעה על זהותו האפשרית של רוצח סדרתי. ההתגלות מתקיימת במהלך מופע של הקוסם האפרפר סיד ווטרמן, הוא וודי אלן, ועל כן, פרנסקי והקוסם יוצאים יחד כדי לחשוף את זהות הרוצח לשם התהילה העיתונאית והפלרטוט ההדדי.

אלן אמר שכתב את הדמות הראשית ב"סקופ" עבור סקרלט ג'והנסן, כדי שיוכל לשוב לעבוד איתה אחרי הנסיון הקודם של השניים ב"נקודת מפגש", והפעם גם לשחק לצידה. מסיבה זו, אי אפשר לפטור את הופעתה בסרט בתירוץ של שגיאה חריפה בליהוק. אלא שעל אף שהדמות נתפרה עבורה, ג'והנסן היא לא בחירה נכונה עבור הדמות בגילומה.

על אף מעלותיה הרבות - שהיא מחלקת לאחרונה יותר מידי בנדיבות - סקרלט ג'והנסן היא לא דיאן קיטון. הגישה העצלה שלה למשחק, נעלמת ב"סקופ" לטובת מאמץ ניכר לחקות את הניורוטית הנואשת שהיתה חותם ההיכר של קיטון בצעירותה. יותר משזה מעיד על חוסר התאמה, דמותה של ג'והנסן הופכת כך לעוד פרק בסיפור העמוס ממילא, המלווה את עבודתיו האחרונות של וודי אלן, הנגועות שוב ושוב בגניבה של תמות, דמויות וניורוזות מעבודותיו הקודמות והיותר מוצלחות.

המסגרת שנבחרה ל"סקופ" היא של סיפור מתח בלשי, אבל בתחום זה, הסרט מרושל ולא יצירתי במקרה הטוב. העובדה שמניעי הרוצח נחשפים במפגש המתקיים מחוץ לתחום הפיקוח של המצלמה, מעידה עוד על כך שלא התעלומה היא העיקר. העיקר הוא ג'והנסן ואלן ומעלליהם המשותפים. השניים מתחזים בסרט לאב ובת, אבל הדינמיקה וחילופי המהלומות המילוליים ביניהם לקוחים במלואם מסיפורי האהבה האלניים הישנים ובמיוחד מ"הרומן שלי עם אנני" עם אלן ואותה קיטון צעירה.

גם אותן הבדיחות של אלן חוזרות על עצמן והפעם הן נראות תלושות מהזמן, המקום ואפילו מהדוברים אותן. כמו עם ג'ייסון ביגס וכריסטינה ריצ'י, שכיכבו ב"כל דבר אחר" של אלן מ-2003, אותן הרפליקות ההומוריסטיות שהיו מדוייקות בשנות השבעים, נשמעות מוזרות אחרי כמה עשורים ובפיהם של דוברים צעירים. ב"סקופ", הטקסטים של וודי אלן נשמעים טבעיים רק כשהם מגיעים מוודי אלן, שהיה הפעם נדיב מאוד עם זמן המסך שהעניק לעצמו. גם כך החינניות נעדרת מאותו בליל ותיק של בדיחות יהודיות ושנאה עצמית, ואלן נראה לפרקים כגימלאי אמריקאי בנופש, או באמת כמו קוסם מזדקן העסוק מידי בנרקסיזם מודע מכדי שיטרח בשכלול טריקים חדשים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by