בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
איך ללכת לאיבוד 

איך ללכת לאיבוד

 
 
אמנדה אייר וורד

פתיחת הספר מאת אמנדה אייר וורד על כוחה של תקווה לגבור על צער עמוק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
נתתי למדלין את הסיגריה הראשונה שלה כשהיא הייתה בת שלוש עשרה, "עכשיו, תקישי על החפיסה", אמרתי, והדגמתי לה איך, על החלק הפנימי של פרק היד שלי. היא עשתה מה שאמרתי לה, מקמטת את המצח בריכוז. השיער הלבן שלה צנח על לחיה. "תוציאי אחת", אמרתי.
היא הרימה את מבטה. "איזה מהן?"

"לא משנה, חנונה". מהרצפה, שעליה היא ישבה על הברכיים, מדפדפת בעמודים של "מיס נלסון נעדרת", אלי ציחקקה ואני ראיתי את הרווח שממנו נשרה השן הראשונה שלה. היא הייתה בת חמש, קטנה מאיתנו בשנים רבות. היא הייתה אמורה להיות במיטה, אבל לא יכלה לישון כשהחלו הצרחות.
מדלין לקחה סיגריה אחת מהחפיסה (עישנו "ווינסון לייט", הסוג שג'ימס אוהרה עישן) והחזיקה אותה בין השיניים. אני לקחתי גפרור והחזקתי אותו מתחת לסיגריה שלה עד שהנייר נדלק. "עכשיו תשאפי, אבל רק לתוך הפה", אמרתי.

מדלין עשתה מה שאמרו לה, עיניה נפערו לרווחה כשהעשן חרך לה את החניכיים. היא שלפה את הסיגריה מפיה, בעזרת כל האצבעות של כף יד אחת. "אוו", היא אמרה בקול רועד.
אלי הסתכלה אלי, הפחד מרצד מאחורי עיניה הכחולות כמו להבה. היא הייתה כל כך שברירית, עדיין לא פגועה. מלמטה נשמע קול של משהו שהוטח בקיר. מלמולים בקולו של אבא שלי, ואלי השמיעה קול נפחד.

"אוי, אלוהים אדירים", אמרתי, ולקחתי את הסיגריה ממדלין. כיביתי אותה בכוס תה, פתחתי במהירות את החלון וזרקתי את הסיגריה החוצה. לרוח היה ריח של גשם ועשב, והעננים נראו נפוחים. לעלים בחוץ היה צבע ירוק זוהר. ההורים שלי היו כעת בפאטיו או על הדשא. משהו התרסק כשפגע בקיר הבית, משהו מזכוכית. אימא שלי: אוי ג'וזף, אוי ג'וזף! הקול שלה דקיק ונואש.
מדלין, מבטה מושפל אל השטיח, אצבעותיה מזדחלות כמו נחשים בקרם ידיים. אלי, ידיה מכווצות לאגרופים, הנשימה שלה כבדה והיא מתאמצת לא לבכות.

החל לרדת גשם. מכונית חולפת ליד הבית, הרחש החורקני של הצמיגים על הכביש הרטוב. אבא שלי, פניו אדומים, נשימתו מסריחה מסקוץ' יקר. אימא שלי, דקיקה כמו שלד בסנדלים גבוהי עקב. ג'וזף, בבקשה! הקול שלה דומה לקיטור, מתרומם ומתאדה כלא היה.

באותו לילה ישנו ביחד, בחדר הארונות. מדלין התאמנה בעישון מול המראה, והצליחה להגיע לרמה סבירה בקושי, למרות שאמרתי לה שעד ליום ההולדת שלה אסור לה לקחת לריאות. הראיתי לה איך להחזיק את הסיגריה בין האצבע הראשונה לשנייה, והסברתי לה איך לנשוף את העשן החוצה, איך ליצור טבעות עשן. אלי נרדמה על הרצפה לפנינו, מכורבלת סביב עצמה כמו חילזון. מדלין ואני לבשנו פיג'מות וצחצחנו שיניים בחדר האמבטיה. הקשבנו תמיד, למקרה שישמעו צעדים במדרגות: ריצה מהירה פירושה שאימא שלי בהיסטריה, וצעדים מדודים, חורקים, העידו שמדובר באבא שלי.
למרות שהתחבאנו עמוק בתוך חדר הארונות שלי, שכבתי ערה והמתנתי. רציתי להיות מוכנה. היו לילות שבהם שעות של שלווה פינו את מקומן לצעדים כבדים שעלו במדרגות. הקול המעליב והפוגע. בנות?

נשארתי ערה. לחשתי את המילים האהובות עלי לאחיותיי כדי להסיח את דעתן ממה שקרה. "לה גארדיה", שרתי, "לה גארדיה, לה גארדיה, לה גארדיה..." שמו של נמל התעופה שלנו נשמע כמו נחל המבעבע באיטיות ומימיו מחליקים על האבנים. מלמלנו את שיר ערש מעשה ידינו ונרדמנו, מכורבלות בתפאורה של לורה אשלי. הקשבתי לגשם שירד מחוץ לביתנו השווה מיליון דולר. הגשם ירד על האולדסמוביל של אימא שלי, על המכונית שאבא שלי קיבל בעבודה, ועל האלפא רומיאו שלו. הגשם ירד על המוסך בעיר התחתית, זה שבו עבד ג'ימס אוהרה, ועל בית העץ שלנו ביער. הוא ירד על הולט, ועל העיר ניו יורק, ואולי אפילו על מקום רחוק כמו ניו אורלינס.

רחובות רטובים. ריח של זפת שחום עולה ממנה. בוקר. עלים על חלון המטבח. אימא שלי ישנה, השיער שלה פזור על הכרית, לסגור את הדלת. אבא שלי, כבר יצא כדי לתפוס את הרכבת. הכוס שלו שטופה וממתינה בכיור המטבח. קערות כחולות ערוכות על שולחן המטבח ולידן כפות קרירות. עיתון בעטיפת פלסטיק. מיץ תפוזים, הגעתה של גברת לייק וההסעה. איזו סערה, נכון בנות? וואו – ראיתן את הברקים? מאיד, השיער שלך נראה נפלא!

בדקתי: האחיות שלי ואני נראות מושלם, השיער והנעליים והבגדים כל כך נקיים, כאילו שיש לנו הורים. גברת לייק נוסעת לאחור בשביל החנייה שלנו, חצץ נמעך מתחת לצמיגים, ולמשך שבע שעות אנחנו חופשיות.

**
אלי נראתה כמו ילדה רגילה פעורת עיניים בת חמש, משונה – אבל היא הייתה אמיצה. "אני רוצה להיות בחורה במנוסה", היא אמרה לילה אחד, אחרי ארוחת הערב, כשראינו "בוורלי הילס 90210" בחדר של מדלין. היא הניחה את הידיים על המותניים. אבא ואימא שלי היו למטה, אבל עדיין לא קרה שום דבר. אלי הצביעה על הטלוויזיה. "לאף אחד מהם אין הורים", היא אמרה. על המרקע, נערה בלונדינית נהגה במכונית עם גג נפתח אל גלידריה, שבה החברים שלה שירותו אותה בהתלהבות גדולה.

"בחורה במנוסה!" אמרה מדלין, מקמטת את גבותיה. "איפה בכלל למדת את המילים האלה?"
אלי לחצה על "השתק" בשלט רחוק. פניה היו מלאות התלהבות. מדלין קלעה את שיערה של אלי לצמות והצמידה אותן לראשה מעל האוזניים. "אנחנו יכולות להיות כולנו נערות במנוסה", היא אמרה.
מדלין צחקה צחוק עצבני. "כן כן. ולאן בדיוק את חושבת שננוס?" היא אמרה. היא הפסיקה למרוח לק על הציפורניים.

"אני רוצה לברוח", חזרה ואמרה אלי. היא אמרה את זה לאט, ברצינות והיא הביטה לתוך עיני.
"אוקיי", אמרתי.
"קרולין", אמרה מדלין בבהלה שהיא לא הצליחה להסתיר. "אנחנו בסך הכול ילדות!"
אלי חייכה. החיוך הזה, הרווח במקום שבו הייתה השן. אני עדיין חולמת עליה: אלי ברגע הזה, לפני שהכול התקלקל.
מדלין ברחה מהחדר, ומהקומה התחתונה נשמע צליל הקרח המתרסק תוך כוס קריסטל, ובטלוויזיה נערה בסוודר אדום סטרה לנער.

**

הרעיון לברוח מהבית היה בסך הכול רעיון – עד ג'ימס אוהרה. בפעם הראשונה שמתי לב לג'ימס ביום שבו הסירו לי את הגשר מהשיניים. אחרי טיפול השיניים המייסר, וסדרת תצלומי הפולרואיד (התצלום שלי ננעץ על לוח ועליו חיוכים מושלמים, בדיוק בין ארתור וולדנשטיין לג'ני וודס), עשיתי את דרכי הביתה. למרות שלמדתי לנהוג בקיץ הקודם, על האולדסמוביל, שאותה לקחתי לנסיעה בשטחים כמעט לא מאוכלסים, כשאני מבצעת פניות רחבות בעוד אימא שלי מחלקת לי הוראות – לא היה לי עדיין רישיון נהיגה חוקי.

אימא שלי הייתה במפגש של "טויג" ולכן הייתי אמורה לקחת מונית בחזרה לתיכון הולט. לבשתי חצאית מיני מג'ינס והשמש זרחה: החלטתי במקום זה, ללכת ברגל.

צעדתי, שולחת נעל אחת קדימה ואחריה את השנייה, בעינטוז קל של הירכיים שקודם מעולם לא הרגשתי שאני ממש מסוגלת לבצע, כשהפה שלי היה מלא ברזלים. לפתע פתאום, חשבתי, שום דבר לא מפריע לי יותר להיות מבוגרת. קיבלתי את מה שהייתי צריכה מההורים שלי (ידעתי שיישור שיניים ושיעורי פסנתר עולים הרבה כסף) ועכשיו אני יכולה להתקדם הלאה בעולם.
חלפתי על פני "הקפה של מימי", "סטרייד רייט" ו"בייקין רובינס". חלפתי על פני המעדנייה שבה אחיותיי ואני קנינו מארז של 12 פחיות ג'ולט-קולה ושתינו את כולן תוך שעה אחת, מסוחררות ורועדות מהתרגשות, חצינו בריצה, יחפות, את הדשא והרגשנו את הרוח בשיערנו לפני שהשתלטה עלינו הבחילה והיינו מוכרחות להיכנס הביתה ולספר לאימא שלנו שאנחנו עומדות להקיא. חלפתי על פני ה"ליקר בארן".

והייתה גם תחנת הדלק של ריי, תחנת הדלק המקומית וחנות התמרוקים. בתחנה של ריי עצרנו אינספור פעמים, בכל פעם שאימא שלי הייתה צריכה למלא דלק (עד שעזבתי, לא ידעתי שאפשר למלא דלק לבד; בהולט לא היו משאבות בשירות עצמי). בחנות התמרוקים אף פעם לא ממש הסתכלתי. זה נראה לי מקום סודי, מלא דברים בעלי ריח שמנוני שאני לא אצליח להבין.
אני משערת שמעולם לא תהיתי מי עובד שם, או, בעצם, בכל מקום אחר. כל מה שידעתי על עבודה הסתכם באב שלי, עם תיק המסמכים שלו והריח המר שלו, האופן שבו הוא כיווץ את פיו כשהיה צריך לרשום צ'ק לאיזה תשלום. אבא שלי עבד בוול סטריט, בניו יורק. אנשים נתנו לו כסף, והוא השקיע אותו עבורם. לפעמים הוא הרוויח הרבה כסף, כמו בפעם שבה הוא קנה לאימא שלי את האדמה במרתה'ס ויניארד. אבל לפעמים הוא הפסיד כסף, כמו בשנה שאחרי, כשהוא נאלץ למכור את האדמה ואימא שלי הייתה צריכה למכור גם את בית המשפחה שלה בסוואנה.

אבא שלי נתן לאימא שלי קיצבה, ואם אני נזקקתי למשהו, הייתי צריכה לכתוב בקשה, ולתאר בקווים כלליים איזה סכום של כסף אני צריכה ובשביל מה, והוא היה מחליט אם בקשתי ראויה. הוצאה של חמישה דולר לנשף האביב לא נחשבה ראויה, ולכן גנבתי את הכסף מארנק הגוצ'י של אימא שלי.

הייתי בת חמש עשרה והיו לי שיניים ישרות וחצאית מיני מג'ינס והתבוננתי אל תוך המקום האפלולי שמאחורי תחנת הדלק של ריי, וראיתי את ג'ימס אוהרה.
היום אני יודעת שהנער הלבוש אוברול מוכתם בדלק ומחפש אהבה זאת קלישאה, אבל ההלם המתוק שג'ימס העביר בגופי היה כמו סם. הוא ניקה מפתח ברגים בעזרת בד אדום וכשחלפתי לידו הוא הסתובב. הוא חייך בביישנות ואני לא חייכתי בחזרה אלא נעמדתי.
"היי", אמר ג'ימס אוהרה, ואני אמרתי, "היי".

לא ראיתי אותו שוב במשך כמה חודשים, אבל התעניינתי בו ושאלתי אנשים. לא היו לי הרבה חברים – האחיות שלי ואני נטינו לבלות ביחד – אבל הצלחתי לאסוף די מידע כדי לדעת שלמכונאי החדש בתחנת הדלק של ריי קוראים ג'ימס ושהוא יתום. הוא היה אמור להיות תלמיד בכיתה יב' בתיכון הולט, אבל מעולם לא ראיתי אותו שם. יכול להיות שהוא נשר מהלימודים.
פיתחתי אובססיה של ממש. הסברתי לאימא שלי שאני רוצה ללכת ברגל הביתה כל יום. הנהיגה הלא מרוכזת שלה הייתה סיבה מספקת, אבל אמרתי לה שאני רוצה להתאמן לקראת צעדה שנועדה לגיוס כספים לצדקה שתיערך בקרוב, או משהו כזה, והיא אמרה שככה יהיה לה יותר זמן לכתוב ביומן שלה. "יש לי סיפורים, את מבינה", היא אמרה לי, זוקפת את גבותיה ונועצת בי מבט חודר עד שהתחלתי להרגיש לא בנוח.

לא אמרתי שכבר שמעתי את כל הסיפורים שלה: זה על הארוס העשיר שלה, ברנארד, זה על איך שהיא נטשה את הקריירה בדוגמנות. כל הסיפורים הסתיימו באותה צורה: אישה מיואשת יושבת לבדה במטבח יקר.

גם האחיות שלי התאהבו בג'ימס אוהרה. שמענו על בית היתומים ב"וייט פליינס" (במועדון היאכטות התקיימו נשפי ריקודים שנועדו לגייס כספים למען בית היתומים, ומכירות של דברי מאפה), אבל עד עכשיו לא פגשנו מעולם יתום אמיתי. לי זה נראה רומנטי להיות לבד בעולם, בלי הורים שמאמללים אותך. כל יום עצרנו כדי לקנות סוכריות דובוני גומי או בקבוקי קולה בחנות הממתקים שליד תחנת הדלק של ריי, ולפעמים ג'ימס היה יוצא מהמוסך ויכולנו לראות אותו, ופעם אחת הוא אפילו שאל איך קוראים לי. הרגשתי שהוא מסתכל עלי כשבחרתי סוכריות או משקה קל. הוא התבונן בי בדרך שהייתה לי חדשה, בדרך שגרמה לי להרגיש שיש לי כוח.

איך ללכת לאיבוד/ מאת אמנדה אייר וורד, ספריית מעריב. מאגלית: דפנה לוי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by