בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פחוּת מסך חלקיו  

פחוּת מסך חלקיו

 
 
לילך וולך

הדוקומנטרי "אדמונד יקירי" נוגע ביותר מדי נושאים מכדי למצות אחד מהם. לילך וולך הרגישה כמו אחרי ארוחת טעימות - לא מסופקת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "אדמונד יקירי" (צילום: יח"צ)
 מתוך "אדמונד יקירי" (צילום: יח"צ)    
במציאות המעורערת בה אנחנו חיים, אמנות נתפסת כלוקסוס (ובמקביל, העוסקים בה, כפרזיטים), כאילו עדיין מחלקים במשורה אבקת ביצים. החרדה המתמדת בה נמצאים יוצרים ואמנים (אשר למרבה הבושה והצער, תוהים ברובם יום ביומו מניין יגיע שכר הדירה הבא), טיבה לחלחל אל תוך היצירה עצמה.

אמנות היא התחום הראשון הנפגע ממשברים, וכאלו לא חסרים לנו כמדינה וכחברה. וכך – מלבד עוניים האישי של הנוגעים בדבר, גם מימונים חיצוניים המחולקים ביד קפוצה, טיבם להיות קיקיוניים. ברזי קרנות ותקציבים עשויים להתייבש באותה מהירות בה אושרו, ולהותיר סרטים רבים (מאוד) עשויים למחצה ואפילו להקפיא אותם לנצח.

ולמה כל דיון השכר הזה? מפני שכמו שכבר אמרנו, שיקולים וחרדות כאלו מחלחלים אל הסרטים הישראלים ומותירים בהם את חותמם. לא מפתיע, אם כך, שסרטים דוקומנטריים ישראלים רבים סובלים ממחלת ה"פצלת" – הרצון להקיף את העולם כולו בצלולואיד, והכנסת נושאים רבים מדי אל תוך סרט אחד. ככלות הכל, מי יודע מתי יגיע המימון הבא, ויש כל כך הרבה מה לומר ומה לתעד.

זוהי השערה בלבד לגבי נסיבות יצירתו של הסרט הדוקומנטרי "אדמונד יקירי". אדמונד, על שם הברון אדמונד דה רוטשילד. עמית גורן, הדוקומנטריסט המוערך, כרך בסרט אחד את סיפורן של שדרות רוטשילד יחד עם סיפורו האישי – לידת השלישייה שלו ושל בת זוגו (המקסימה מאוד, אגב), בפרק ב' של חיים, לאחר שכבר יש לו שני ילדים בוגרים.

אי אפשר להתכחש לכך שהסרט מרגש ונוגע, בעיקר כשהוא עוסק באישי ובפגיע, ופחות כאשר הוא גולש להיות "יומני כרמל". יחד עם זאת, התחושה היא שנקלענו לארוחת טעימות ולבסוף נותרנו רעבים. על כל אחד מקווי העלילה ניתן היה (ואולי רצוי היה), לעשות סרט בנפרד. כל כך הרבה נושאים רק נצבטו בקצותיהם ולא קיימו את ההבטחה הגלומה בהם – ההתמודדות עם משפחה בפרק ב' של זוגיות, גידול שלישייה, החיים במנותק מהמשפחה שבחרה להגר לארה"ב, גלגוליהן הרבים של שדרות רוטשילד, "הצלמניה", תרבות הפטנק. ועוד ועוד תתי סרטים שלא פותחו דיים.

לא בהכרח כל אחד מהם מרתק לכשעצמו, ושילובים ואיזונים הם דבר רצוי מאוד כדי שלא ליצור דוקו חד נושאי שאין לו לאן להמריא, אבל המכלול ב"אדמונד יקירי" הוא עשיר מלהכיל. מצד אחד "אדמונד יקירי" מרוויח לפרקים מתחושת הרעב שהוא מותיר – אל לו, לאמן, לפטם יתר על המידה את קהלו. אך במקרה הזה, תחושת חוסר הסיפוק גדולה מתחושת הגעגוע.

יס דוקו, ג', 22:00

בקטנה
*אם יש טרנד שצריך לחלוף יותר מהר מצווחת ה"מוי כיף" של לואיסנה, זה הנסיון לדחוף לנו לתוך הסבון את המוזלי של ארוחת הבוקר. זו בפירוש פסיפלורה אחת יותר מדי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by