בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לוק אאוט 

לוק אאוט

 
 
טל היינריך

"אחרי עשרה סרטים אתה כבר מרגיש עייף". הבמאי הצרפתי לוק בסון הגיע לארץ לקדם את סרט האנימציה "ארתור והמינימונים", אולי שירת הברבור שלו. על הדרך נאלץ לענות על שאלות בנושאי נטלי פורטמן, אמריקניזציה ומזרח תיכון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"פטריס גרסיה ואשתו סלין הגיעו אלי עם הצעה לסדרת טלוויזיה. הם כתבו תסריט קצר שמבוסס על סיפורם של אלפים קטנים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איורים של ארתור, למרות שאז זה לא היה שמו. מצאתי את היקום שלהם מרתק, אבל לא התלהבתי מהרעיון של סדרה, אז הצעתי להם לנסות סרט קולנוע. עבורם זה היה שאפתני מדי, והם ביקשו זמן לחשוב על זה. החששות שלהם היו מובנים כי המשמעות של סרט קולנוע הייתה לעבור מפרויקט קטן ולמפעל שמערב 350-400 אנשים ולקחת את הסיכון לאבד את הטאצ' האישי היקר מפז שהיה לפרויקט מתחילתו. בסופו של דבר הם החליטו ללכת על זה, ויחד יצאנו להרפתקה שנמשכה ארבע וחצי שנים".

כך נולד סרט האנימציה "ארתור והמינימונים". סרטו העשירי ואולי שירת הברבור של הבמאי הצרפתי, לוק בסון. "זו השנה ה-30 שלי בתעשיית הסרטים", אומר בסון, "אחרי עשרה סרטים אתה כבר מרגיש עייף ולא בטוח שיש לך מספיק אנרגיה לסרט חדש. אני מרגיש שזה נהיה קשה יותר. אם מחר אצמא תסריט שיגרום לי לבכות, אתחיל לעבוד עליו מיד. אבל תעשיית הקולנוע היא כמו מרוצי פורמולה 1, אי אפשר להיות במקום החמישי". קצה אור נוסף בסוף המנהרה: "אם יהיה סרט המשך, לא אתן לאף אחד אחר את התענוג לביים אותו".

בסון, האחראי לסרטים כמו "ניקיטה", "ליאון" ו"האלמנט החמישי", ביים לראשונה דמויות מצוירות או יותר נכון "200 אנשים שיושבים מול מחשבים". ביום שישי הוא הגיע לישראל ל-24 שעות לצורך קידום סרטו. מכאן, הוא היה אמור להמשיך ללבנון, לא כדי להביא שלום במזרח התיכון, אלא למטרה זהה. הביקור התבטל בדיוק מאותה הסיבה ששלח בזמנו את נטלי פורטמן בגפה לארץ הקודש לקדם את "ליאון" - המצב המדיני.

את יום שעות הבוקר בילה בסון בחיק עיתונאים במלון דייוויד אינטרקונטיננטל. רובם, הכינו שיעורי בית לפני וצפו ביצורים המזעריים דמויי הטרול. הסרט מביא את סיפורו של ילד בן עשר בשם ארתור. אותו מגלם השחקן הצעיר פרדי היימור (13), שוודאי כבר התרגל לעבודה מול במאים ושחקנים מהשורה הראשונה, אחרי שכיכב לצידו של ג'וני דפ ב"למצוא את ארץ לעולם לא" ו"צ'רלי בממלכת השוקולד", ובמאים כמו ז'אן ז'ק אנוד ב"שני אחים" ורידלי סקוט ב"שנה מופלאה".
 

ספר לי סיפור

המינימונים (צילום: יח"צ)
 המינימונים (צילום: יח"צ)   
ארתור בולע בשקיקה את הסיפורים לפני השינה שסבתו נוהגת לספר לו. סבו, נעלם באופן מסתורי לפני ארבע שנים, והותיר אחריו ספר המתעד את הרפתקאותיו בעולם. כשהוא בוחן את הספר מקרוב, ארתור מבין שסבו השאיר לו רמזים לאוצר החבוי בחצר האחורית של ביתם. שם, שוכן עולם שלם ובלתי נראה שמאוכלס ביצורים זעירים המכונים מינימונים. אם ימצא את האוצר, יוכל ארתור להציל את בית סבו וסבתו מהריסה בידי יזם הנדל"ן. כך, יוצא הוא למסע בן יומיים אל שבע ממלכות המינימונים ופוגש את מלך השבט, מתאהב בבתו הנסיכה ונאבק במלתאזר הרשע המאיים עליהם.

עוד לפני שנכתב התסריט לפיצ'ר האנימציה, פרסם לוק את הספר "ארתור והמינימונים" שהיה מבוסס על הרעיון המקורי של סלין ואויר על ידי פטריס גרסיה. שלושה ספרים נוספים יצאו לאור בסדרה: "ארתור והעיר האסורה", "נקמתו של מלתאזר" ו"ארתור ומלחמת שני העולמות". הסרט מבוסס על שני הספרים הראשונים בסאגה, שתורגמו ל-34 שפות ונמכרו ביותר ממיליון עותקים בצרפת. "עקבתי אחרי דוגמאות של 'נרניה', 'הארי פוטר' ו'שר הטבעות'. כשהעולם מאוד דמיוני, הספר רק מסייע לתהליך. כך הקהל יכול להכיר יותר את העולם בדמיון שלו, ובצפייה בסרט הוא מתמודד גם עם הדמיון שלי".

הליהוק לסרט התבצע בשני מישורים – שחקנים חיים וזמרים מדבבים. "כשאתה חושב על אנשים שאתה רוצה לעבוד איתם, אתה לוקח בחשבון לא רק את הכישרון שלהם אבל גם את האישיות שלהם", אומר בסון. "אתה צריך לדעתם שאפשר לסמוך עליהם. הם חייבים להיות אנשים שתשמח לבלות איתם כמעט עשור".

הדמות הראשונה שעלתה בראשו של הבמאי לדיבוב היא הראפר סנופ דוג. בסון לקח עימו תמונה של מקס, מינימון סטלן בעל פאב, והציג אותה בפני סנופ. "אתה רוצה שאני אשחק את זה? זה כל כך קול", צחק הראפר ונענה מיד. "הדבר הטוב בזמרים הוא שהם יודעים לשחק עם הקול שלהם", נימק בסון את יתר הבחירות: "דייוויד בואי בזכות הקול המדהים שלו, ומדונה כי היא כבר נסיכה, אז בטח קל לה לשחק אחת". את הגרסה העברית מדבבים רן דנקר (ארתור), מיה דגן (הנסיכה סלניה), גידי גוב (מלתאזר) וקוואמי (מקס).
 
 

זאת ילדותי השנייה

רן ואניה מדבבים (צילום: יח"צ)
 רן ואניה מדבבים (צילום: יח"צ)   
"כשאתה כותב סיפור שהגיבור שלו בן עשר, אתה שואב מזיכרונות הילדות שלך", בסון מספר. "אני, למשל, מעולם לא רכבתי על יתושים, אם כי התחתנתי עם כמה נסיכות. אבל כמו רוב האנשים, אני זוכר שבחגים שלחו אותי לסבא וסבתא כי ההורים שלי עבדו. אז היו רגעים של בדידות, שבהם אתה משחק עם הכלב שלך והוא היחיד בעולם שמבין אותך, או שאתה בונה עולמות שלמים מאבנים ועץ".

"אני חושב שכשהייתי ילד היה צריך יותר דמיון כדי לשחק, כי לא היו רדיו, טלוויזיה ואינטרנט. זה כמו שריר שמאמנים. כשהפכתי לבמאי, הבנתי שעדיין יש לי את הגישה הקלה לדמיון. אני מרגיש מבוגר לגמרי, אבל יש לי המון כבוד לילד שהייתי. פילוסוף גדול אמר שהילד הוא האבא של האיש. אני מאמין בזה, ומעריך מאוד את לוק הקטן. הוא היה טוב. אני לא מתייחס למבוגרים ברצינות, אבל לילדים תמיד כן".

לבסון יש ילדים משלו ש"אהבו במיוחד את סצנת הנשיקה", ועוד עשרה ילדים-סרטים, מהם הוא לא יכול לבחור את הטוב ביותר ("אתה נקשר לכל אחד מסיבה שונה, אי אפשר להשוות"). מלבד זאת, הוא מרגיש "בר מזל", על שנפל בחלקו לעבוד עם ילדים שחקנים. "זה קרה פעמיים בחיים שלי - עם נטלי (פורטמן) ופרדי (היימור). שניהם יוצאי דופן, מוכשרים, אינטליגנטים, מחונכים היטב. יש להם את זה. אי אפשר להסביר את זה, כמו שמאמן טניס מזהה כישרון צעיר במגרש".

הקולגות הצרפתיים של בסון לתעשיית הקולנוע, ודאי לא היו מפרגנים לאמריקנים כמותו. "אני קצת נפרד מהקולנוע הצרפתי, והדעות שלי שונות מהמקובלות", הוא אומר. "האופן בו מדינה משתקפת דרך הקלנוע שלה הוא חשוב ביותר כדי להראות מי אנחנו. אני מאמין גדול בקולנוע לאומי. בעיני, ממשלות צריכות לסייע בתקציב לסרטים. זה הדגל, הייצוג. האמריקאים עושים את זה כבר 50 שנה. עם 'מאליבו' ו'דאלאס' הם חדרו לכל מקום, ולזה התלוו הפאסד-פוד, נייקי וכל השאר. כשהייתי נשיא פסטיבל הסרטים בטוקיו לפני מספר שנים, הענקנו את הפרס הגדול לסרט הישראלי 'כנפיים שבורות'. פתאום כל התקשורת דיברה על הסיפור ועל המדינה. זו הדרך הזולה ביותר לעשות יחסי ציבור למדינה, כי סרט מגיע לכל מקום. אני חושב שכל מדינה צריכה להיות פתוחה לעניין ולגייס כסף לטובת תעשיית הסרטים. חוץ מארצות הברית, שום מדינה לא עושה את זה מספיק".

"עשיתי את כל הסרטים שלי בצרפת. זו המדינה שלי, אלו השורשים שלי. אני אוהב אוכל סיני, יפני, צרפתי ואפילו אמריקאי, למרות שהוא לא משהו. אני מאזין למוסיקה צרפתית, בריטית ואמריקאית. זה מה שיפה כל כך באמנות. המקום היחיד שלא צריך אליו דרכון. אם מדברים על האספקט הגרפי של הסרטים שלי, אפשר לומר שיש בהם גם השפעות יפניות. מבקרים מדברים בעיקר על אמריקה, בגלל הכוח שלה. וזה נכון, תעשיית הקולנוע שלהם היא החזקה בעולם".

כמו כל אורח כבוד שמגיע לביקור בארץ, לא נתנו לבסון להסתלק לפני ששחרר מסר למזרח התיכון: "אני רוצה להזכיר לאנשים שאנחנו אותו הדבר. יש לנו לב. זו ההצהרה שלי. כל אחד יכול לשמוע שיר, להביט בציור או לצפות בסרט. זו אמנות. אנחנו חיים על אותה פלנטה, אין לאן לברוח. הילדה שלי בת החמש, משחקת בגן עם ילדים סינים, יהודים, שחורים, וזה לגמרי לא משנה לה. הם דוגמא בשבילי. עצוב לראות איך הם לומדים לשנוא אחד את השני".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by