בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בקצרה, זוועה  

בקצרה, זוועה

 
 
שרון שילוח

שרון שילוח בקושי הצליחה לשרוד את 30 דק' המחזות שהציגו בתיאטרון קצר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "ראיון עבודה" (צילום: יח"צ)
 מתוך "ראיון עבודה" (צילום: יח"צ)    
פסטיבל התיאטרון הקצר של צוותא שהסתיים השבוע, הוא דוגמא טובה למיזם חשוב ובעל שליחות (שאינה כסף), שלמרבה הצער מצליח לאכזב. הפסטיבל, בניהולו האמנותי של שלום שמואלוב, שנאבק על קיומו מידי שנה, הציג תשעה מחזות קצרים מתוך כשבע מאות שהגישו מועמדותם. השנה הושם דגש על מחזאים וכותבים צעירים, שלחלקם זהו מחזה ראשון, מה שמסביר אולי חלק מהבוסריות והסתמיות שאפפה חלק ניכר מהמחזות המוצגים.

למרות האולמות המלאים עליהם דווחו מארגני האירוע (שבערב הפתיחה כללו גם תלמידים רועשים שחלקם, כמה מפתיע, לא התעניין כלל במה שקורה על הבמה), ולמרות חשיבותו הרבה של המיזם הזה, המחזות המוצגים היו ברובם מאכזבים.

אותה הבטחה שניתנה ליצירה נוקבת, לא קוימה. מקצרון 1, שכלל את שלושת המחזות "הזדמנות", "ראיון עבודה" ו"אגדה בחייו", סבלו כל אחד מבעיותיו הוא, אך בשלושת המקרים ניתן לומר כי היו ארוכים מידי. תיאטרון קצר הוא לא תיאטרון של חצי שעה. שלושים דקות (ולרוב אף פחות מכך) הם הזמן הסטנדרטי לכל סיטקום או פרק בסדרת טלוויזיה. שלושת המחזות גרדו את מחצית השעה בכוח, כשבפועל התחושה שהתקבלה היא שיכלו להיות טובים הרבה יותר אם היו מקצצים מהם כעשר דקות לפחות.

המחזה הראשון שהוצג, "הזדמנות", בודק באריכות ובכבדות את יחסיה של אם השוגה בחלומות רומנטיים, ולא עם בעלה, אלא מול שתי בנותיה: האחת לוקה באותה המחלה ותמיד תאהב את זה שלא אוהב אותה, והשנייה, שקרובה לאב, מקיימת חיי משפחה מודעים ואחראיים. המחזה אותו כתבה גילת סגל ובבימויו של אילן תורן, מפגיש בין השלוש ביום הולדתה של האם ההוזה, כשבמהלכו נטרפים כל הקלפים. הסיפור המשפחתי, שהוא ללא ספק פוטנציאל לא ממומש, מתנהל בצורה מסורבלת, ללא דרמה אמיתית ומשכנעת. גם ברגעי הכאב של הדמויות, ההזדהות עימן קשה. הרומנטיקה מתגלה כמחלה, אך לא קטלנית מספיק.

המחזה השני, "ראיון עבודה", מאת תמר אוהב ציון, שגם זכה במענק הכספי למחזה המצטיין (ציון לשבח קיבל המחזה "קופסת התכשיטים של לי הו" מאת גילי א. דנון ועל פי סיפור עם קוריאני), סובל גם הוא מבוסריות וסתמיות. המחזה מציג סיטואציה בה מגיעה בחורה צעירה וביישנית לראיון עבודה אצל פסיכולוגית המחפשת מזכירה, כשבמהלכו ההזוי והלא מוסבר, הפסיכולוגית עוברת מעין תראפיה טיפולית בעצמה. ראיון העבודה שהופך לסדרת חפירות פסיכולוגיות ומשחקי אסוציאציות ודמיון מודרך, הופך מהר מאוד לסתמי ולא מעניין. משחקן המצוין של יעל לבנטל ואודליה מורה מטלון (ששיחקה בערב הפתיחה במקום רבקה גור) מציל את המצב מעט, אך כמובן לא מצליח לעשות מעבר לזה. המחזה הוא קומי, מצחיק לפרקים, אך בעיקר חסר מיקוד ומסר.

המחזה השלישי, "אגדה בחייו", מאת עדו זכריה ובבימוי של רותם קינן, התחיל טוב. הוא מתאר בהומור רב את הפלגמטיות והאטימות של איש צבא אפאטי, אך מהר מאוד גולש לבלבול ואפילו לקיטשיות. המחזה מספר את סיפורו של בחור צעיר, בן לקצין בקבע שהוא "גבר גבר" על פי כל אמות המידה הצה"ליות ובעל לרעייתו הטיפשה, שיצאה זה הרגע מירחוני הנשים של שנות החמישים. אותו בן רגיש רוצה לכתוב ולא להלחם, אך נכנע לבסוף לרצונותיו של אביו, ומת בקרב. הוריו הגאים באובדנם מגיעים להתארח בתכנית הטלוויזיה "נולד לשכול" כדי להתחרות על מקומם כבעלי סיפור השכול המרגש ביותר. המבנה המפוזר של המחזה שמקפץ בין "לפני" ו"אחרי" ו"תוך כדי" מות הבן, מנטרל את ההתרסה הברורה של יוצרי המחזה ומשאיר אותו למעשה ללא שיניים.

הביקורת על המציאות המיליטאנטית הישראלית, שנדמה לעיתים כי הייתה חשובה ליוצרים יותר מהמחזה עצמו, הופכת לתערובת לא ברורה של אמירות חסרות תוכן אמיתי. בנוסף לכך, באופן שהוא כבר די מרגיז, שוב פעם חודרת לה ההתנשאות התיאטרונית על ז'אנר הריאליטי הטלוויזיוני. אכן, מדובר באחד מתוצרי הטלוויזיה הנחותים והרדודים שידענו, אך משום מה, כל מופע שמכבד את עצמו היום, כולל ביקורת על תרבות ערוץ 2 בצורת פארודיה על "ריאליטי" כזה או אחר. למה? כי אחרת כנראה לא יחשב ל "ביקורת נוקבת". "אנסמבל ציפורלה" במופע "עקיצה טבעית", המחזה "המצליחים" שעולה בתיאטרון החאן, המופע "חתיכות" שהוא כולו פרודיה על תכניותיה ה"מהפכניות" והנבובות של אורנה דץ, הם בטח רק חלק קטן מהרשימה. אז די עם זה, נמאס. כמה פעמים אפשר ללעוס את אותה הפואנטה?

יתכן כי אם היו היוצרים נצמדים לרעיון המקורי של הפסטיבל, קרי תיאטרון קצר, אבל קצר באמת, המחזות כולם היו מקבלים מיקוד ודרמה סוחפת יותר. למרות זאת, קיומו של המיזם חשוב בשל ההזדמנות שהוא מייצר לכותבים ומחזאים בתחילת דרכם, ומשום שהוא משמש במה פתוחה לתכנים מגוונים, שלבטח לא היו מקבלים הזדמנות סתם כך. רק בפעם הבאה יותר בקצרה בבקשה. זהו, הרי, האתגר האמיתי של הפרויקט הזה - לא?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by