בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אוכל מהיר, מוות אטי 

אוכל מהיר, מוות אטי

 
 
מטין בילמן

ארה"ב של "פאסט פוד" היא מלוכלכת ונצלנית. בעצם, ארה"ב האמיתית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "פאסט פוד"
 מתוך "פאסט פוד"   
"פאסט פוד" אינו סרט דרמטי, גם אם לרגעים הוא משתדל להיות כזה. אין בו את כלליו הפשוטים והברורים של הז'אנר – יש כאן מספר עלילות, שחלקן אינן באות על פתרונן, ואף נזנחות כליל במהלך הסרט.

בשמו המקורי נקרא הסרט "אומת המזון המהיר", והוא מבוסס על ספרו של ריצ'ארד שלוסר הנושא את אותו השם. כאשר הספר יצא ב-2001, כמעט מייד הפך לרב מכר. האמריקאים קראו בשקיקה על הדרך הארוכה שעובר בשר הבקר - מחוות הגידול, דרך המשחטות ומפעלי הבשר, ועד לקיבתו של הלקוח הממוצע של המבורגר מהיר. אז, הצליחו לעצור רשתות המזון את העליהום התקשורתי הקטן יחסית, ומכירותיהם לא נפגעו בצורה ממשית.

אך ב-2004 יצא הסרט "לאכול בגדול" בבימויו של נורמן ספורלוק, וזכה להצלחה היסטרית. מן הידועים הוא, שהקהל הממוצע אוהב שמאכילים אותו בכפית - ספר עם תמונות עדיף על סתם ספר, וסרט עדיף על ספר. נורמן ספורלוק, בדרכו הפשוטה אך האפקטיבית, הראה את נזקי הארוחות האלה בצורה כה ברורה, עד שעורר סערה עצומה, ופיתח מודעות חסרת תקדים לנזקים אלה. רשתות המזון נכנסו למגננה, יצאו בקמפיינים המסבירים לקהל אוהב התמונות שהאוכל הזה הוא לא כל כך נורא, וראו, אפילו החלפנו את השמן. ההיסטריה נחלשה, הכלכלה התאוששה, אך הפצע נותר פתוח.

ההקדמה הזו רלוונטית בעיקר בהקשר לתזמון שבו נעשה "פאסט פוד". כאשר יוצאים מהסרט, קשה להימנע מהמחשבה שאולי הוא נעשה כמה שנים מאוחר מדי. המראות הקשים אינם מזעזעים – וכאלה, חברים, יש כמה וכמה. העובדות היבשות נאמרו כבר בעבר, ואפילו העובדה המצמררת שבכל המבורגר שאתה אוכל ברשת שכזו, סביר שישנם קוליפורמים רבים ושארי צואת בקר, אינה מצמררת דיה. אבל באיזשהו אופן, אני חוטא לסרט, כי הוא לא מדבר רק על זה.

הסרט מתנהל על שלושה צירי עלילה מרכזיים. דון אנדרסון, בגילומו של גרג קיניר הנפלא, סמנכ"ל רשת המסעדות "מיקי'ז", המציא ארוחה שהקפיצה את מכירות הרשת בעשרות אחוזים, והפכה אותו לכוכב. ככזה, הוא נבחר על ידי המנכ"ל לנסוע לביקור ביקורת במפעלי הבשר של החברה בקולוראדו. זאת בעקבות מחקר אוניברסיטאי העומד להתפרסם, ובו ממצאים המורים על כמות קוליפורמים קטלנית בבשר הקפוא של הרשת. כאשר מגיע אל קולוראדו דון האידיאליסט, ושמא נאמר, הקצת נאיבי, הוא מגלה ממצאים מחרידים המערערים את תפיסתו לגבי החברה. גילויו מעמיד אותו בפני דילמה מוסרית – האם יחשוף את הממצאים האלה ויאבד את עבודתו, או שישתוק וייתן לאחרים לסבול.

הדילמה המוסרית הזו מתבטאת ונפתרת בצורה ברורה יותר אצל אמבר, צעירה בת 18 העובדת כקופאית באחד הסניפים של הרשת, ןועומדת במרכזו של ציר העלילה השני. אמבר הצעירה נקרית אל שיחה של צעירי קולג' אידיאליסטים דה-לה שמטע על הצורך בשינוי, ובעקבותיה, מחליטה לעזוב את עבודתה ולהקדיש את עצמה להצלת הפרות המובלות לטבח, בדרכים פחות דיפלומטיות ויותר מיליטאנטיות, כיאה לבת גילה.

ציר העלילה השלישי ולטעמי המעניין ביותר בסרט, עוקב אחר חבורה של מקסיקנים הנכנסים אל ארה"ב בדרך לא חוקית, ומועסקים במפעלי הבשר של "מיקיז". להם, בניגוד לדון ואמבר, אין דילמה מוסרית כלל וכלל – זהו עניין של חיים ומוות. הם יעבדו בכל עבודה שתוצע להם, דוחה ככל שתהיה, בכדי לשרוד את היום, השבוע והחודש, כך שאולי בעתיד הרחוק יוכלו לברוח ממנה ויגשימו את עצמם.

את הציר הזה מובילים קדימה ראול, אשתו סילביה וקוקו אחותה. שלושתם, איש איש בדרכו, עוברים את ההיטמעות המהירה בחברה האמריקנית על הצד הרע ביותר – כאילו בא להגיד ריצ'ארד לינקלייטר, במאי הסרט – זוהי הדרך האמריקנית. קשה שלא לתהות על ההקבלה לארצנו, שקלטה כמויות אדירות של עולים חדשים בשנים האחרונות, ועל התפקיד שהם ממלאים בחברה הישראלית.

צוות השחקנים הגדול נע בין איכויות מצוינות להופעות מחרידות. קודם לכן, ציינתי לטובה את גרג קיניר. קיניר עוושה עבודה מצוינת בסרט הזה, והאול-אמריקן לוק שלו, רק משרת את הטרנספורמציה העוברת על דמותו. אחרי "פאסט פוד" ו"מיס סאנשיין הקטנה", אני מקווה שהוא יקבל מועמדות לאוסקר בטקס הקרוב.

עוד ראוי לציין לטובה את קטאלינה סנדינה מורנו המגלמת את סילביה. ראינו אותה כמריה ב"מריה הלבנה", וגם כאן היא מספקת משחק משובח. בסרט תוכלו למצוא גם הופעות אורח של ברוס וויליס ואית'ן הוק שעושים את מה שמצופה מהם, אך לא הרבה מעבר לזה. אווריל לאבין, זמרת הפופ הנודעת, נותנת כאן הופעת משחק כל כך מבישה עד כי לא ברור מה חשב לעצמו לינקלייטר כאשר ליהק אותה. עוד הופעה מאכזבת היא של ווילמר וולדרמה, פז מ"מופע שנות ה-70". כישרון קומי יש לו, דרמטי קצת פחות.

סגנון הבימוי החופשי והאגבי לכאורה של לינקלייטר, ששירת אותו נאמנה בסרטים קודמים ("לפני הזריחה", "טייפ" ואחרים), גורם ל"פאסט פוד" להיראות במבט ראשון חיוור. מצלמת הכתף, הצילום והתאורה הלא מוקפדים, נראים כטעות. אך שימו לב למה שהוא עושה – אחרי כעשרים דקות מתחילת הסרט, ארה"ב נראית מלוכלכת, מפויחת, ובעיקר מקום לא נעים לחיות בו. זו אינה ארה"ב של ניו יורק וקארי בראדשו, ובטח לא של הוליווד. זו היא ארה"ב האמיתית.

"פאסט פוד" אינו סרט קל, אך הוא יגרום לכם לחשוב, וזה, לפעמים, מה שקולנוע אמור לעשות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by