בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קלפטונז  

קלפטונז

 
 
עידו אורן

קלפטון וקייל בדיאלוג סוחף, ודפטונז מרחיבים את גבולות המטאל

 
 
 
 
 
 
 
 
 

ג'יי ג'יי קייל ואריק קלפטון – The Road To Escondido

עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
The Road To Escondido הצליח בכמה מובנים עוד הרבה לפני שיצא. מעבר ל-14 שירים נעימים במיוחד שהוא מכיל, משמעותו הגדולה היא בהבאת שניים ממאהביה הגדולים ביותר של הגיטרה – ג'יי ג'יי קייל ואריק 'סלואו-האנד' קלפטון – לסשן הקלטות משותף.

הקשר בין שני הדינוזאורים מתחיל עוד הרבה לפני זה. מלבד ההשתייכות הסגנונית לרוק ולבלוז, התחלת הקריירה בשנות ה-60 והערכה הדדית שהביעו בהזדמנויות שונות, השניים חולקים פרט ביוגרפי בולט במיוחד: שניים משיריו המוכרים והאהובים ביותר של קלפטון – “After Midnight" ו- “Cocaine” – הם קאברים לשיריו של קייל.

צניעות והתרחקות מאור הזרקורים תמיד ליוו את הקריירה של קייל, שמוזכר כהשפעה מרכזית מפי מארק קנופלר, ניל יאנג ובראיין פארי, ומוגדר על ידי קלפטון עצמו כ-"מוסיקאי עילאי". נראה כי קייל אומנם קיבל הערכה מהקולגות, אך מעולם לא נהנה מתשומת הלב הראויה לו.

ב- The Road To Escondido, לשם שינוי, הדברים נראים קצת אחרת. אחד עשר שירים נכתבו והולחנו על ידו לעומת שיר אחד בלבד של קלפטון, וכן, רוב הביצועים הם שלו. "סלואו-האנד" מצידו, מתרווח לו בכס הגיטריסט בנוחות מרובה ועושה הרבה כבוד. זה מרגיש כמו שני חברים ותיקים שמתיישבים על כוס בירה להעלות זכרונות נוסטלגיים. בלוז, קאנטרי, סול, רוק ופולק מתאחדים לדו-שיח מעניין, סוחף ונינוח, בין שתי גיטרות אינטילגנטיות ונעימות.

לעתים שוכחים שזה בכלל אפשרי – עשיית שירים ממקום שלם של סיפוק אישי ואהבת כלי הנגינה, ולא ממניעי פרסום, כסף, פורקן נפשי, מחאה או ביקורת חברתית. לא שמשהו רע בכל אלה, אלא שפשוט כיף לפעמים להתבשם בחיוביות ולשמוע מוסיקה שמחה.
 

דפטונס – Saturday Night Wrist

עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
הדפטונס הם הבן המחונן והשונה של משפחת המטאל. הבן שלא מזלזל בעסק המשפחתי, אך יודע שהוא מסוגל ליותר. שרוצה לראות עולם ולהרחיב את אופקיו, אך נאלץ להסוות זאת כדי שלא יוריד מכבוד מקורותיו.

צריך לחפור לא מעט כדי להבין שהדפטונס נבדלים לטובה מעמיתיהם לסגנון. מניירות הרוק הכבד הקבועות, מעטרות את רוב שיריהם ומכתיבות את הטון הכללי, ורק נקודות בודדות ביצירתם חושפות את ייחודם. ב-Saturday Night Wrist, אלבומם החמישי והטרי, זה מגיע בשיר השישי – ‘U,U,D,D,L,R,L,R,A,B,Select,Start’. הבומבסטיות השתלטנית מטוהרת והמאזין נשאר לראשונה עם הקו המוסיקלי הנקי של הלהקה: גיטרות עדינות שמפיקות הרמוניה נוגעת, תופים כבדים אך מאופקים והרבה הרבה רגש בצליל. אמנם לא משהו שממציא את הגלגל, אבל כן הבלחה אקספרימנטלית חיובית, שדוחקת הצידה את תבניות המטאל הסחוטות עד תום.

שבירת השיגרה נמשכת ב-Pink Cellphone ההיפ הופי למחצה, שמביא שינוי קצבי בעיתוי הכי מתאים (אחרי Rats!Rats!Rats! הצווחני) וגם מרענן עם קולה הנשי של אנני הרדי שמתארחת בשיר. הפתעה נעימה מחכה גם בקריאת הטקסטים, שמציגים מורכבות ועומק נדירים בתחום.

אז מה ראוי לזכור מ- Saturday Night Wrist? כיסוחים טיפוסיים של להקת מטאל בינונית או שמא התעלות של הרכב רוק אקספרימנטלי חלוצי? התשובה היא כנראה איפשהו באמצע. מספיק כבד כדי להישאר בעסקי המתכות ומספיק חדשני כדי לענות על שאיפות ההתפתחות של הדפטונס.
זרים לסגנון לא ימצאו פה משהו שישאיר אותם להאזין, על אף הגיוון היחסי. רתכים, נפחים, פחחים ושאר חובבי ברזל בעלי קיבולת מאסיבית, ימצאו בדיוק את מה שהם אוהבים, ואפילו יזכו להעשיר את אופקיהם המוסיקליים.


ג'יי ג'יי קייל ואריק קלפטון – The Road To Escondido, 57:12. Reprise Records.
דפטונס – Saturday Night Wrist. 50:32. Maveric.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by