בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בקושי ג'יגה 

בקושי ג'יגה

 
 
עידו אורן

כמעט אף רצועה באלבום החדש של ג'יי זי לא מצדיקה את הקאמבק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
במציאות בה אפילו המוות לא מונע מראפרים להוציא אלבומים – למה שהפרישה תעצור את ג'יי-זי: שלוש שנים לאחר שהודיע על הפסקת קריירת הסולו, חוזר הג'יגה למיקרופון עם הרבה יהירות ומעט פאנצ'ים.

Kingdom Come החדש מכר רק בשבוע הראשון 680,000 עותקים, יותר ממה שעשה כל אלבום אחר של ג'יי-זי בשבוע אחד. אבל עם כל הכבוד למספרים, קאמבק של אחד מהראפרים החשובים בעשור האחרון, צריך להיבחן ברמת התוכן – ולהלן התפריט: סינגל די בינוני שלא משתווה ללהיטים ישנים, טקסטים מעט רברבניים ולא חדים כבעבר ואינפלציה חמורה בשיתופי פעולה חסרי פשר. מאגר נפחוחי של שירים פושרים.

אז למה לחזור? למה להיכנס שוב לזירה שכבר ניצחת בה, מבלי שיש לך משהו חשוב או חדש להגיד? התשובה, לפחות מבחינתו של ג'יי-הובה, היא למה לא? כשמימינך הצמודה ביונסה, משמאלך קבוצת מוסיקאים שרק מחכים לשניה שתקרא להם לדגל, מאחוריך גב כלכלי אינסופי ומלפנייך גיל 40 המתקרב במפלצתיות- כנראה קאמבק לא יכול לגרום ליותר מדי נזק.

הבעיה היא שקו מחשבה זה מורגש היטב בהאזנה ל-Kingdom Come. כשבסיכום השמיעה, אחד השירים הטובים באלבום (“Beach Chair”) הוא תרומה של כריס מרטין, והמסר העיקרי ביצירה הוא שאפשר לעשות היפ הופ טוב גם אחרי גיל שלושים (ע"ע “30 Something”) – נוצרת תחושה עמוקה של מחסור בהשראה.

ברגעים מסויימים אפשר אולי להתבשם שולל מתיבולי לשונו של המוח המבריק בתעשייה: הוא חורז על כך ששיבתו אל הראפ מקבילה לשיבתו של מייקל ג'ורדן למגרשים; הוא בוגד בכבוד המנוחים (ובעיקר במורה דרכו נוטוריוס ב.י.ג) כשהוא מדקלם שבניגוד לכולם, הוא נותן כבוד לאלה שירו בו; הוא גם דואג לשמור על הטון המתנגח והלא מעודן בכותרות שיריו (כדוגמת הסינגל “Show Me What You Got", “Do You Wanna Ride" ו-“I Made It"). אבל בסיכומו של דבר, ג'יי-זי לא מציע שום דבר מעבר, וגם לא מספק שום כיסוי להצהרותיו.

כמו שקורה לאחרונה בכל מוצר של תעשיית המוסיקה השחורה, גם ב-Kingdom Come שיתופי הפעולה תופסים מקום נרחב מדי. בין אם כדי לכפות על חוסר יכולת (בטוח לא במקרה הנוכחי), מטעמי יחצנות ופרסום (לא הפעם) או סתם מתוך שיעמום ועצלנות של היוצר (בינגו!). הופעות האורח הפכו להיות המחלה השכיחה והמעצבנת ביותר בתחום, וכך גם באלבום זה. עם מערך הפקתי שכולל את קנייה ווסט, הנפטונס, ד"ר דרה ואפילו קולדפליי, וסגל ביצועי המכיל את ביונסה, ג'ון לג'נד, אשר, סטרלינג סימס, ני-או, כריס מרטין ועוד, ג'יי זי לא משאיר לעצמו הרבה מקום. למרות שלעיתים התוצאה היא מספר שירים טובים שנחצבו מסיעור מוחין בין אמנים שונים – במקרה הזה “Anything” ו-“Minority Report" – בשורה התחתונה מדובר ביותר נזק מתועלת.

תאריך היציאה של האלבום מציין 10 שנים ליציאת אלבום הבכורה Reasonable Doubt. סגירת העשור הסמלית הזו, יכולה גם להדגים כמה אמן מצליח יכול לעבור ולהשתנות בפרק זמן יחסית קצר. שון קרטר, שיצא מגטאות החוף המזרחי בעזרת לשון מצליפה, יכולת מבריקה של דקלום רחוב, אינטליגנציה חריגה בסביבתו ובעיקר בזכות היותו בעל אמירה ומהות, הפך להיות ג'יי-זי: מפלצת הון כשרונית למדי שביהירות רבה ומבלי לשים לב מאבדת את היסודות שמהם היא נוצרה.

כל זאת היה נסלח ואולי גם נשכח אם משהו בקאמבק הזה היה חוצה את גבולות הסביר. אבל זה פשוט לא קורה: התבטאויות סתמיות, שיתופי פעולה פושרים ומחסור באמירה, יוצרים אלבום בינוני.

ג'יי זי – Kingdom Come. Roc-A-Fella Records/ הליקון.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by