בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סרט מסריח 

סרט מסריח

 
 
תרבות נענע

במאי "הבושם" מצא פתרונות דלי דמיון להמחשת חוש הריח. אפרת אסקירה השתעממה למוות בזמן שספגה מנת יתר של אפים בקלוז אפ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "הבושם"
 מתוך "הבושם"   
כשז'וז'ה סאראמאגו כתב דיאלוגים ב"על העיוורון", הוא ויתר על השימוש בסימני הציטוט והפיסוק המקובלים בכתיבה לצורך יצירת הבדלה בין דוברים. בדרך זו, העיוורון הממשי של הדמויות ברומן קיבל חיווי בסגנון התיאור - הקוראים נחשפו לבליל שיח מרובה דוברים אך חסר צורה והפכו כך דומים בעצמם לעיוורים הבוררים בין קולות באפילה. ב-2008 צפוי לצאת הסרט המבוסס על הרומן של סאראמאגו, בו הבמאי פרננדו מיירלס יידרש לנסח דרך סגנונית לתאר עיוורון עבור מדיום שהוא במהותו ויזואלי. יש לקוות שהמאמץ של מיירלס ביצירת חוויה חושית, יפיק תוצאה קולנועית מכובדת יותר מנסיונו של טום טיקוור להראות ריח בסרטו "הבושם," העיבוד הנוכחי המופרך לרב המכר של פטריק סאסקינד, שהתפרסם בזכות תיאורי הניחוחות המפורטים שלו.

"הבושם" נאמן לעלילת המקור הספרותי. ז'אן באפטיסט גראנווי הוא יתום צרפתי בן המאה ה-18 הניחן בחוש ריח, שהתואר "מפותח" תהיה לו לשון המעטה. גרנואי מסוגל להבחין בכל הבדל דקיק בתכונות הארומטיות של העולם המקיף אותו, ומילדות הוא עוסק במיפוי תאוותני שלהן. בבגרותו הוא הופך לשוליית בשַם במטרה לשמר את תמצית ניחוח החיים. החיפוש שלו הופך נואש כשהוא מגלה שהוא עצמו נעדר ריח גוף, כלומר "בלתי נראה" בעולם אותו הוא רואה כמנעד מגוון של ריחות. נסיונותיו מסתכמים ברצח סדרתי של צעירות יפהפיות בתולות, שזיקוק ריחותיהן מייצר עבורו בושם שהוא האפרודזיאק המושלם, ריח האהבה והטוהר שאין אדם המסוגל לעמוד בפניו.

ישנן שתי אפיזודות יחידות בהן הבמאי טום טיקוור ("ראן לולה ראן") מנסה להשתמש בקולנועיות כדי להמחיש ריח, ושתיהן לוקות בהפעלה דלה של דמיון וטכניקה. באחת, מונטאז' מהיר של סחי, זוהמה וריקבון, אמור להמחיש את הסירחון הפושה בשוק העיר. בשנייה, המוצלחת מעט יותר, הבשם המזדקן שמשמש כחונכו של גראנווי (דאסטין הופמן), שואף בושם ומועתק בדיזולב מהמציאות העירונית האפורה והקלאסטרופובית, לגן מדומיין צבעוני ופורח. לבד מאלה, טיקוור דוגל בפשטנות ומחליף מהות בצורה על ידי נוכחות מוגזמת של אפים על המסך - זה המיומן של הגיבור גראנווי, שגם פותח את השוט הראשון של הסרט, וזה של הבשם המפורסם.

ההמחשה היעילה ביותר של ריח ב"הבושם“ נותרת מילולית ברובה ולא קולנועית, כאשר קריין-על (וויסאובר של ג'ון הארט) מסביר שגראנווי חש שהשפה אינה מסוגלת להכיל את שלל הווריאציות השונות של הריחות המאכלסים את העולם.

מקובל לטעון שקרייניות בקולנוע היא דרך עצלנית לספר במקום שצריך להראות. ב"הבושם" הקריינות לא רק מחפה על עצלות, היא גם מעקרת אפשרות של הזדהות. חוץ מהתיאורים המילוליים של ריחות, הקריינות מבקשת להיות המבט האירוני של בן תקופתנו, צופה הקולנוע, על אורחות החיים של המאה ה-18. הקריין מתווך את ההבדלים בין התקופות בהסבר שהחוויה הארומטית של גראנווי עצומה פי כמה מזו המוכרת לנו, משום שהמציאות הרגילה של בני תקופתו כללה תמיד זוהמה וצחנה.

אלא שהניתוק האירוני של הקריינות מההתרחשות והאגביות המשועשעת בה היא מתייחסת למיני פיתולים אחרים בעלילה, הופכת את "הבושם" לתערובת מוזרה של קומדיה אקראית ומותחן שקשה להתמסר לו. בעקבות כל אלה, סצינות השיא של חשיפת אפקט הבושם האנושי בסוף הסרט - שיועדו ודאי להיות מטאפוריות ומיסטיות - נעשות סרות טעם ומנותקות מכל הקשר. "הבושם" הוא סרט שראשיתו היתה ברעיון מבטיח, המשכו בדלות משעממת וסופו במפגן ביזאר של וולגריות שאין לה כל אחיזה במציאות של המאה ה-18 או רלוונטיות לימינו אנו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by