בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מעניין ת'סבתא 

מעניין ת'סבתא

 
 
שרון שילוח

הטקסטים, המוסיקה והאפייה על הבמה ב"סיפורי סבתא" מעייפים מהר מאוד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
תמר רבן (צילום: יח"צ)
 תמר רבן (צילום: יח"צ)   
תמר רבן ביחד עם אנסמבל 209 מציגה בבמת מיצג את "סיפורי סבתא" או "קומי אשה ואפי לי עוגה", בשמו השני. ההגעה ל-209 היא חוויה בפני עצמה. יש להגיע לבניין המוזנח של התחנה המרכזית הישנה, בלב אחד מאזוריה המופקרים ביותר של תל אביב, לעבור את כל הסמטאות המוארות באור פלורסנטים לבן שלא מסתיר את הלכלוך וההזנחה הרבה בתוך הבניין.

עם הכניסה למתחם של 209, בהמשך תיאטרון "קרוב" של ניקו ניתאי, יש רגיעה מסוימת. החלל הנעים והבהיר שעומד בניגוד מופתי למה שמתחולל בחוץ, נותן גם תחושת ניתוק ויוצר דיסונאנס גדול בשל הפערים בין החללים, התרבויות, האנשים. גם במהלך ההצגה עצמה, כשהאוטובוסים הנכנסים לתחנה מרעידים את כל המבנה, זה מתקבל יותר כחלק מהמקום ולא כהפרעה.

במת מיצג 209 שמציגה לרוב מופעי תיאטרון ומיצגים אקספרימנטליים, מעלה בימים אלו בניצוחה של תמר רבן את "סיפורי סבתא". המופע, שמבוסס כולו על סיפורי אגדות, מציג בעיקר טקסטים בהן מוצגות הנשים דרך נקודת המבט של גברים עליהן, הסטריאוטיפיזציה שעברו, ההחלשה, השוביניזם, תוך הצגת דחפיה המיניים של האישה, פחדיה, מזימותיה, כוחותיה ותפקידיה החברתיים.

המופע רב המשתתפים מתנהל בצורה הבאה: רבן מקריאה טקסטים מהשולחן מולה, מספר, מהמפה שהיא מקפלת או משולי שמלתה, בצורה דידקטית ומונוטונית, תוך הקפצת כדור, ריקוד או קפיצות. לידה יושב נגן גיטרה המשלב מוסיקה בקטעים עצמם, שחלקם נאמרים בגרמנית או בצרפתית. מאחוריהם, בחדר גדול שחלון עם מסגרת זכוכית מפריד בינו ובין הקהל, מתארגנת לה חבורה של ילדים בעלי תסמונת דאון (שלא ברורה הסיבה שלשמה הם מופיעים, וזה מעט צורם), קונדיטור, אופים ואופות, ילדה ונער צעיר שמתארגנים לבישול ואפייה.

במהלך ההצגה, שמסתמנת יותר כהקראה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, הם עמלים כדי לאפות עוגות, שוקולדים, פחזניות ומה לא, תחת עיניהן הבוחנות והרעבות של הקהל. במהלך המחזה, אם אפשר לקרוא לזה כך, מגישה רבן לקהל כוסות חלב וצלחות מפלסטיק, עליהן כתובים משפטים או מילים אותן היא מקריאה, ובהמשך היא עוברת אחד אחד, ומגישה עוגייה קטנה על מקל טבולה בשוקולד.

מאחורי קיר הזכוכית שיוצר אשליה יפה של עומק, עסוקים המציגים באפייה, ריקודים, שירה, דיקלום של טקסטים במקביל לטקסטים אותם מדקלמת רבן, משחקים ועוד. אך שום דבר מהקסם ומהחוויה של המופע לא נשאר לאורך זמן: הקראת הטקסטים השובינסטיים שחוזרים על עצמם שוב ושוב בצורה מונוטונית ומרדימה, גורמת לאיבוד עניין מהר מאוד. חוסר ההקשר בין סך כל הגורמים המשתתפים במופע, תורם אף הוא לאותה תחושה.

בעיקר לא ברור מדוע הקהל יושב וצופה בחבורה שמכינה לו מטעמים, למה הילדים שם ומה פשר המעברים שהם עושים מריקוד לבישול למשחק. נדמה כי התפיסה האמנותית של היוצרים, שמתבססת על שיתוף פעולה בין גורמים ויוצרים מתחומים רבים ושונים, ועל עשייה משותפת, חשובה להם יותר מהתוצאה עצמה. המיקרוקוסמוס החברתי שכולל אמנים, שחקנים מקצועיים, אדריכל, מוסיקאי, ילדה, שוקולטייר, קונדיטור ושני משתתפים מאקי"ם, הוא הוא שעומד בבסיס ההצגה הזו, אבל זה כמובן לא מספיק, ובהמשך ההצגה כך מסתבר, גם לא מנומק.

עם כל האומץ שיש במופע – אפיית העוגות והמטעמים על הבמה (בהם מתכבד הקהל עם צאתו) או ההצגה שהיא בעצם האפייה עצמה המוצגת דרך קיר הזכוכית, השימוש בטכניקות המרחיקות והמנוכרות של קריאת טקסטים יבשים ללא התרחשות אמיתית, גורמים לאיבוד עניין, בעיקר איבוד עניין בחוויה עצמה. וזה ההפסד הגדול של המופע הזה, שכן הוא מספק חוויה ויזואלית ומחשבתית מעניינת ובעלת עומק - מה שלא רואים הרבה היום - אך למרבה הצער לא לזמן רב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by