בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לפחות הכוונה 

לפחות הכוונה

 
 
עידו אורן

לרגל עשור למותו של טופאק, התקבצו 20 ראפרים והקליטו את אלבום המחווה Pac's Life. המיזם יפה, אך התוצאה אנמית. השירים המשלבים ביצועים מקוריים גנוזים של המבצע הענק, מלווים במקצבים בנאליים ולא משקפים תרומה למפעל חייו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
טופאק שאקור היה ראפר ענק. המבצע הטוב מסוגו ללא עוררין. דווקא בשל כך צריך להתייחס בחשדנות יתרה לשרשרת האלבומים שיצאו תחת שמו מאז מותו ב-1996. האחרון מביניהם Pac's Life, אשר מציין עשר שנים לרציחתו, מדגים אולי יותר מכולם כמה אוסף של כוונות טובות יכולות לפעמים להוליד תוצר רע.

ראשית, ראוי למקם את המושג "אלבום חדש לטופאק" בתבנית הנכונה: מקבץ מכובד של ראפרים שהתכנסו לבקשת אפני שאקור (האימא של) כדי להקליט שירים המשלבים קטעי פריסטייל מהמגירה של טופאק, אשר מעולם לא פורסמו. יותר בכיוון של אלבום מחווה, שבשמיעה ראשונה אף מתגלה כלא בהכרח נאמן לחותמו המוסיקלי של המנוח.

זה נפתח דווקא לא רע עם Untouchable - רמיקס של Swizz Beatz (המפיק של ביונסה). ביט מקורי ומדרבן, טון עוצמתי של מחאה והפקה נכונה מעניקים לשיר חריפות שלא קיימת כמעט באף מקום אחר בדיסק. Pac's Life, שיר הנושא שמגיע מיד לאחר מכן, משקף היטב עם היפ הופ מתקתק וחסר מהות את החסך המורגש של האלבום בייחודיות.

בהמשך טעם הפרווה רק מתגבר. Playa Cardz Right על שתי גרסאותיו, International והרימיקס ל-Pac's Life לא משאירים מקום לספק - אין חדשנות, אין עוקץ, אין מחאה, ואי לכך אין טופאק. גם חריגים לטובה כמו Dumpin' המלנכולי (האירוח של Carl Thomas וההפקה של Sha Money XL עושים את העבודה) ו-Soon As I Get Home הגרובי לא משנים את השורה התחתונה: הנצחת השם אולי כן מושגת, אבל תרומה מוסיקלית למפעל חייו של ענק הראפ ממש לא.

הקושי הגדול בפרויקט מעין זה הוא התאמה נכונה בין אופי המוסיקה - גורם משתנה הנתון לשיקולי היוצר, לבין אופן הביצוע - נתון קיים אשר מסביבו נתפר השיר. במבחן זה Pac's Life מקבל מספיק בקושי.

טופאק זכור אולי יותר מכל כאמן בעל אמירה, בעל מסר. כאחד כזה, שיריו תמיד היו מלאים בתשוקת יצירה, אשר באה לידי ביטוי בהגשה סוחפת ובסאונד חי, בועט ומקורי. האזנה להקלטות המגירה החדשות מגלה שתכונות אלה קיימות בשירתו כמו תמיד, ושהבעיה היא כנראה באגף התופרים. מעט מדי שירים מצליחים להציע את הסביבה הראויה לטקסטים זועמים של ראפ מרדני. קולו הפריצ'רי והעמוק של שאקור נתמך במקרה הטוב בתיבות קצב לעוסות של היפ הופ חסר מעוף ובמקרה הרע בגרסאות זולות, בנאליות ומעיקות במיוחד של סול ואר אנד בי. לא יפה ולא יאה.

על אף החסרונות, ולמרות שהיה אפשר להשיג הרבה יותר, צריך גם לדעת לברך על הקיים. המחווה עצמה היא מהלך יפה שראוי לקרדיט. לא כל יום מתאספים כמעט 20 אמנים מכל מחוזות ההיפ-הופ והראפ רק כדי לעשות כבוד לאדם אחד. מנהג זה, שמתרחש בערך אחת לשנה מאז 1996, הוא תעודת כבוד לעולם המוסיקה בכלל ולמוסיקה השחורה בפרט, אשר מוכיחה שהיא יודעת להוקיר את מנהיגיה.

ואם כבר מדברים על מוסיקה שחורה ומנהיגים, למה שבשנה הבאה אפני שאקור לא תנסה את מזלה אצל דה לה סול או הרוטס למשל, לשם יצירת אנדרטה מוסיקלית ראויה לשמה? הרי אם כבר טורחים ומוציאים אלבומים מהקבר, למה לא להפיק לקחים ולהשתדרג?

טופאק – Pac's Life. Amaru Entertainment.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by