בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הנייר סופג הכל 

הנייר סופג הכל

 
 
לילך וולך

הספר "התמונה מסתכלת עלי" נצמד לתודעתה של אנטי גיבורה, מבלי לייפותהּ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
"לא כתבתי הרבה זמן כי אני לא מוצאת את היומן שלי. זה משגע אותי. פעם אחרונה שראיתי אותו זה היה אצל אביתר כשניסיתי לכתוב קצת מוקדם בבוקר לפני שהוא התעורר. אני מקווה שהוא לא מצא את המחברת שלי. אני לא יודעת מה אני אעשה אם היא תתפרסם. זאת אומרת, לא אכפת לי אם נגיד יפרסמו אותה אחרי שאני אמות או משהו כזה, כי לא אכפת לי מה יחשבו עלי כשאני לא בחיים. אבל אם מישהו יקרא אותה עכשיו וידע עלי כל מיני דברים שאני אפילו לא זוכרת שכתבתי שם, אז כבר עדיף לי למות." ("התמונה מסתכלת עלי", עמ' 92)

בקריאת יומן, ואפילו פסאודו יומן, יש את תחושת העונג האסור שבהצצה אל נבכי הנפש הכמוסים של כותבו. בדרך כלל זו נקודת פתיחה טובה למדי לכותב, שמניח מיידית את היסודות לאינטימיות עם הדמות שלו ומדביק באופן הרמטי את נקודת התצפית של ספרו, עם זו של גיבורו. השימוש ביומן מאפשר מרחב כאוטי עשיר – עירוב של חוויות, תחושות ומחשבות שמוסדרות רק בכוח גלגל הזמן. הכאוס הזה מאפשר יצירת דמות עגולה, חיה ונושמת שלא תלויה בהכרח בהתקדמות אירועים קונקרטיים חיצוניים, ויכולה לשהות במרחב הפסיכולוגי הפנימי שלה.

הציפייה שלנו מיומן היא שלא יסתירו מאיתנו מידע. כוחו של ז'אנר היומנים תלוי באותנטיות שלו ובחווית המציאות מטווח אפס – בלי לייפות אותה, בלי לעגל פינות ובטח שבלי "לספרת" אותה כדי להגביה או להשגיב אותה.

בכל אלו מצליח אביעד גבעון, בספר הביכורים שלו " התמונה מסתכלת עלי" – הוא נצמד לתודעתה של הצעירה המספרת (נטולת השם) שנטשה את הדת, שבחרה להתגייס למורת רוחם של הוריה, ושהחליפה את הביטחון שבמשפחה ובהלכה בגבריים אקראיים מתחלפים ובמערכת יחסים סימביוטית מעוותת עם חברתה הטובה.

גבעון בוחר בחירה אמיצה לדובב דמות אנטי-גיבורה, עד כדי קושי להזדהות איתה – היא מופקרת בכל מובני המילה, אבל לא מעוררת אמפתיה. היא לא נעימה, נטולת מודעות עצמית, ובאופן כללי מתחשק לנער אותה, להלביש אותה ולשלוח אותה הביתה עד שתתבגר. אבל דווקא התלישות שלה והאנדרדוגיות הלא מודעת שלה, הן שנותנות את המסגרת לספר.

אם יש טענה אל "התמונה מסתכלת עלי", הרי היא שמאחורי דמות אבודה ומבולבלת, מוכרח להיות סופר שמביט מעבר לכתפה ויודע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע. לפעמים נדמה שגם היד המכוונת של הסופר האלוה, מעט רועדת בפניות החדות, ודווקא שם היא צריכה להיות יציבה מתמיד.

לגבעון יש הבנה של השפה המדוברת, והוא עושה בה שימוש אינטליגנטי בהשקטה של הדרמות הגדולות וברידוד הדיבור של הדוברת, כדי לחדד את הדיסוננס שבו היא שרויה. רוב הזמן זה פועל לטובת הספר, אך לעיתים נדמה שנקלעת בעל כורחך לשיחת תיכוניסטיות באוטובוס שלא מגיע לתחנה הסופית. במקומות הללו דרושה היתה שוב התערבות הסופר המביט מלמעלה כדי לחשוף את החלקים הפגיעים והמורכבים יותר של הדמות, את אלו שהדיבור השטוח לא מצליח לכסות.

ולמרות הבוסריות המסויימת – מדובר בקול מעניין של סופר צעיר, שלא בוחר ללכת בנתיבים המתויירים מדי של הספרות הישראלית החדשה ומצליח להיות מקורי מבלי לנסות להמציא גלגלים מאולצים.

התמונה מסתכלת עלי מאת אביעד גבעון, אחוזת בית 2006, 187 עמ', 76 ש"ח
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by