בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סאבווי 

סאבווי

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

מחפשים ראפר לבן ומסעדות העיר השתגעו. ניו יורק: תחנות תרבות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
המדור לוקח אתכם השבוע לביקור בהצגת אוף ברודווי הזויה, שתעשה לכם הבזקים נוסטלגיים להצגות משה רבינו מכיתה ב’, מעדכן אתכם במה שקורה בשוק השחור והלבן של ההיפ הופ, ומזהיר אתכם מטרנדים חתרניים שכל מטרתם להיכנס לארנקכם המדולל ממילא ולעשות בו שמות.
 

טירוף הסיינטולוגיה מגיע לתאטרון

מתוך ההצגה "המפגן הבלתי רשמי של ילדי הסייינטולוגיה"
 מתוך ההצגה "המפגן הבלתי רשמי של ילדי הסייינטולוגיה"   
הדבר היחיד אשר הרבנים בישיבה, המולות במדרסה והכמרים במחנות הקיץ של ג’יזס תמימי דעים לגביו, הוא שהכי טוב לשטוף את המוחות בעודם קטנים. ברוח המחשבה הזו, ובקאסט של עשרה ילדים מוכשרים, הועלה באוף ברודווי המחזה המוסיקלי עם השם המסורבל והחתרני "המפגן הבלתי רשמי והמאוד שמח של ילדי הסיינטולוגיה". המיוזיקל מעורר הבאזז הזה, מספר את סיפור חייו של מייסד הסיינטולוגיה, ל.. רון הוברד, שהיה סופר מדע בדיוני בינוני למדי כשגילה את יעודו האמיתי בחיים - הפצת הסו-קולד דת החדשה, שבנויה ממערכת אמונות שהן הצלבה בין תאוריות פסיכואנליטיות פרודיאניות בגרוש ובין ספרות מדע בדיוני אסימובית סוג ז’.

על אידיאולוגיית הריפוי העצמי, תאוריית החשיבה החיובית והאמונה כי בתוך גופם של בני האדם רוחשות נישמותהם של חייזרים מתים, מספרת ילדה-מלאך עם פגם דיבור בולט (ומכוון). רעיון המוח המפוצל מודגם על ידי ילדות תאומות זהות לבושות חליפות מוח תואמות, ומערכת הרגשות האנושית, המפוקחת על ידי מכשיר מפוברק ברוח הסיינטולוגיה המכונה ’המונה האלקטרו-נפשי’, מיוצגת על ידי בובות תאטרון.

באווירה הפסאודו-דתית הזו נשמעים שירי המחזמר כמו המנונים הפנוטיים שמתנגנים בראש זמן רב אחרי שעזבת את אולם התאטרון, והליריקה חוזרת על עצמה כמו תפילה ("עכשיו השמש שוב תזרח/ עכשיו הכל יהיה בסדר/ כי גילינו את המדע של הנפש").

המחזמר עושה דה ז’ה וו להצגות בית הספר היסודי שאיכשהו נסבו תמיד סביב התימות המרכזיות של סיפורי התנ"ך, ציונות ונעמי שמר (שגם זה סוג מזוכך של ציונות), עם אלמנטים לא מעטים של שטיפת מוח. אם לוהקנו לתפקיד יהודה המכבי, זה עשה לנו הרבה כבוד וגם דיגדג להורים בגרון, אבל אם באמת גרמו לנו להאמין שאנחנו הטובים והם הרעים, אנחנו האור והם החושך, הרי שכבר סללו לנו את הדרך ללב ש"ס או לפחות למרכז הליכוד.

"המפגן הבלתי רשמי של ילדי הסייינטולוגיה" מספר בצורה עובדתית, יבשה ונטולת רגש על התפתחות הסיינטולוגיה. הסאטירה נוצרת בלא מאמץ, כבדרך אגב, על ידי יצירת פער בין האופן שבו האובייקט (במקרה זה, הוברד) תופס את עצמו לבין האופן שבו הוא מתנהל במציאות. אז איך מייצרים סאטירה מהאובייקט הערום? פשוט נותנים לו לשחק בתפקיד עצמו.

לצורך ההדגמה, פיתחו לביבי מקרופון והוא כבר ייצר סאטירה בצורת סיפורים שנויים במחלוקת מתובלים בפנטזיות, שקרים ומשאלות לב; תנו למירב מיכאלי להציג את האינטרפטציה האישית שלה לפמיניזם והיא כבר תעשה פארודיה מעצמה ומהמרואיינים הזכרים האומללים כשתפנה אליהם בלשון נקבה; או תנו לעמיר פרץ בגירסה העברית או האנגלית סתם להיות עצמו (בלי הכנות על יבש) והוא כבר יספק לכם את הכותרת הסאטירית של מחר בבוקר.

כך גם הוברד הפך לסאטירה מהלכת, כשעם רזומה פחות מרשים משל ישו ( הוברד היה כולבויניק בהגדרה, שמלבד כתיבה, עסק, בין היתר, גם בגננות, הנדסה ימית והוראה), הצליח לסדר את עצמו במשרת אלוהים הנחשקת כשיצר דת מפארש, וסחף אחריו אייקונים הוליוודיים כמו טום קרוז וג’ון טרבולוטה, כמו גם מאות אלפי בוהמיינים מעודכנים אחרים שאוהבים את הדת שלהם עמוק בטרנד, ולא רואים את אלוהים ממטר.

המפגן של ילדי הסיינטולוגיה הוא לא סאטירה של בין השורות, אלא סאטירה שנותנת בראש; לא סאטירה שקורצת לעברך, אלא כזו שמביטה בך במבט נוקב- ודווקא הסאטירה המבעיתה ומעוררת המחשבה הזו, עם כל קישקושי הסיינטולוגיה המשובצים בתוכה, גורמת לך להאמין שאלוהים מעולם לא נראה אטרקטיבי יותר.
 

ההיפ הופ מת ונולד מחדש בניו- יורק

מתוך התוכנית The white Rapper Show
 מתוך התוכנית The white Rapper Show   
ההיפ הופ אולי מת זמנית, אבל הוא נולד מחדש בניו-יורק עם האלבומים החדשים של נאס וג’יי זי. דווקא הראפר הניו- יורקי נאס, שהוציא את "ההיפ הופ מת" הנחשב לאחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים והמצליחים ביותר של השנה (ומכר 355,000 עותקים בשבוע הראשון), הוא שעזר להחזיר את ניו יורק חזרה למרכז הסצינה.

מוסיקת ההיפ הופ צמחה בשנות השבעים בברונקס, והפכה את ניו יורק למַכה של הראפ. אבל בשנים האחרונות עבר מרכז הסצינה לדרום, למגינת ליבם של הניו-יורקים, וראפרים דרומיים רואים בשל כך באלבום של נאס התקפה על שלטון הדרומיים. נאס מוסיף שמן למדורה כשהוא מצוטט בראיונות כמי שאומר ש"הדרום עזר לשמור על הגחלת, וזה דבר נהדר, אבל ניו-יורק היא המוח שמאחורי כל זה, וכל מוח צריך הפסקה כדי לחזור לעצמו"

גם תוכנית הריאליטי החדשה של VH1 "דה וויט ראפר שואו" המצולמת בימים אלה בשכונות הדרומיות של הברונקס, עוזרת להחזיר עטרה ליושנה. את התוכנית מגיש הראפר הלבן אם סי סרץ’, שהיה חלק מקבוצת הראפ "ט’ירד בייס" שפעלה בשנות התשעים. הרעיון של התוכנית הוא למצוא את הראפר הלבן הגדול הבא, שיילך בעקבות אמינם, ויצליח להביא גם קהל שחור. התוכנית שולחת את הראפרים הלבנים לפגוש את השכנים השחורים כשהם הולכים מדלת לדלת עושים ראפ ומחלקים עוגיות. תושבי דרום הברונקס ברובם דווקא לא טרקו דלתות, והיו שאפילו הודו לראפרים אשר "דואגים לייצג את המקום שהתחיל את ההיפ הופ".

בכל פרק ראפר אחד עף מהתוכנית, ועל פי המסורת הניו-יורקית, הוא זורק את הסניקרס שלו על כבלי הטלפון בשכונה, שזה שווה ערך בתוכנית לאמירה של "סטפ אוף" (או "תצא בחוץ" ותשאר שם). ויש גם סנקציות, כמו תליית שרשראות כבדות על ראפרית סוררת שעושה שמוש מוגזם בכינוי "ניגר".

מסתבר כי למרות שמוסיקת הראפ נצרכת היום בעיקר על ידי ילדים לבנים מן הפרברים, הראפרים הלבנים עדיין מופלים לרעה, סובלים מחוסר אמינות, נחשבים זרים לסצינה, ומשוועים לחותמת ההכשר של האחים כהי העור. לא פלא שהם מחפשים את האמינם הבא.
 
 

הטרנדים המגונים של המסעדות במנהטן

חמוצים במנהטן (צילום: ASAP)
 חמוצים במנהטן (צילום: ASAP)    
כולנו יודעים שתל-אביב נתקפת לעיתים רגשי נחיתות ומנסה להיות ניו-יורק, לונדון או פריז, אבל רק מעטים יודעים שגם למנהטן נמאס לפעמים מעצמה והיא מנסה (בחוסר הצלחה) להיות מה שהיא לא, לאמץ טרנדים לא לה או סתם לטפח גינונים שמלבד פלצנות טהורה אין בהם כלום. אז אחרי ההקדמה הזו, קבלו את הטרנדים טעוני הגניזה של מנהטן בתחום הפאבים והמסעדות:

שרות השולחן הצדדי: המלצר מגלגל לכוון השולחן שלכם את עגלת ההגשה ומבצע לנגד עינכם הנבוכות את העבודה שהשף אמור היה לסיים במטבח: חיתוך הבשר, הוצאת העצמות, הוספת התבלינים והרטבים. עבור השואו המפוקפק הזה, שנמכר תחת המעטפת הקיטשית של "חגיגה לכל החושים" ומבוצע בהתלהבות יתר על ידי מלצרי מנהטן, שרובם כידוע הם שחקנים מתוסכלים בדימוס או בפוטנציה, אתם עוד נאלצים לשלם.

הגסטרו-פאבים: הפאב השכונתי, בהשראה לונדונית, מתחפש למסעדת יוקרה ומתמחה בהכנת אוכל סיני, יפני ותאילנדי. איפה הם הימים ההם שבהם הירבצנו דריניקים וסיגריות, ומקסימום התקרובת שקיבלנו היו בייגלה ובוטנים? ואיפה האולד טיים פאבים בהם היו מערבבים את הביצה של הבוקר בתוך הבירה? הפאבים הגאסטרונומיים של מנהטן גורמים לנו לשכוח לאיזה צורך התכנסנו כאן הערב ומזכירים לנו למה האנגלים תמיד נראו לנו קצת מוזרים.

מסעדות עם תפריט יותר סתום מספר הזוהר: אנחנו ממש לא צריכים לדעת את הביוגרפיה של הפרה ( דלה בסביבה ביו-דינמית, אכלה תירס אורגני לארוחת בוקר ועשב לארוחת צהריים) או הדג (נתפס בחכה של ג’ו הדייג במיוחד עבורך) המונחים לפנינו. יש גבול לדקדנטיות (במיוחד עבור מהגרים ותיירים ישראלים שגדלו על הספקטרום הצנוע של חומוס-צ’יפס-סלט).

ישיבה בצוותא: הניו יורקים אפילו לא מסתדרים עם הצפיפות בסאבווי ואת תענוג ההדחסות בטיים סקוור ערב השנה האזרחית החדשה, הם משאירים לתיירים. אז מה גרם לבעלי המסעדות הים תיכוניות להאמין שמי שאוכלים את החומוס שלהם במזלג ומשוועים תמידית לספייס יסכימו להצטופף כמו אחוקים על ספסלי העץ הצרים עם הכריות שאנטי מהמזרח? מה הלאה? תמונות של בעל הבית עם בועז שרעבי על הקיר?

החמוצים כדקורציה: מה שמתאים למדפים של מסעדת הבית של חיימקה וציפורה בגליל המערבי, לעולם לא יוכל לשמש כעיצוב פנים למסעדה הממוקמת באיסט ווילג’ במנהטן, ועם כל הכבוד לחגיגה הכלל חושית, מי יכול להנות מסתם להסתכל על חמוצים?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by