בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קרוב קרוב 

קרוב קרוב

 
 
לילך וולך

בוגרי סם שפיגל בחרו לתעד את הדרמה שמתרחשת להם מתחת לאף. וכשהלב פועם חזק מתחת לסרט, זה עובד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "אמא שלי"
 מתוך "אמא שלי"   
יש טענה כזו שאומרת שבשביל ליצור, צריך שתהיה לך סבתא ושיהיה לך פצע. המקסים שבמשפט הזה (שמתייחס בדרך כלל לכתיבה, אבל מילא), הוא שהוא פשוט ונכון באותה המידה – מהחומרים הכי אוניברסליים אפשר לייצר זהב, אם רק יש לך את השריטה (ולא במובן הסלנגי של בוגרי הטיול להודו), בזווית המיוחדת לך. לכולם יש סבתא, לכולם יש פצע – אלו שיודעים לספר על זה סיפור ששווה להקשיב לו, הם מעטים.

ולמה נזכרתי דווקא במשפט על הפצע והסבתא כשצפיתי במרתון הקצר והמענג של בוגרי סם שפיגל? כי בסופו של דבר, או בתחילת דבר, במקרה של פרחי קולנוע צעירים - הם חוזרים הביתה. בתקופה האחרונה אנחנו עדים לשצף דומסטי ביצירה הדוקומנטרית הישראלית – ננטשו התחקירים ההסטוריים, האג'נדות החברתיות והפוליטיות, ושאר עלילות סבוכות שנמצאות רחוק מכאן ועכשיו.

לאחרונה יש בדוקומנטרי הישראלי איזו מגמת התכנסות פנימה, וחיפוש הדרמה שמקננת דווקא מתחת לאף. יש בזה משהו צנוע ונעים, וברוב הזמן אפשר להרגיש את לב היוצרים פועם מתחת לסרט. חוץ מפצע וסבתא, כדאי שגם יהיה לב שפועם חזק.

הסרטים שבחר ערוץ "יס דוקו" לרכוש (ונשאר רק לעודד להתמיד בקידום היצירה הצעירה), היו כולם מעניינים ומוצדקים. מביניהם בלטו במיוחד "אמא שלי", של מאיה קניג ו"שימי בת 35" של גלית חוגי. שניהם הצטיינו במיוחד בסיבולת הגבוהה של הגיבורות שלהן ובכנות העירומה שהן סיפקו, כמו גם בתחושת הדחיפות והעיקשות של היוצרות. השילוב בין הגורמים הללו יצרו די חשמל רגשי כדי להצית את המסך.
 
מתוך "שימי בת 35" (צילום: יח"צ)
 מתוך "שימי בת 35" (צילום: יח"צ)   
ב"אמא שלי", מתחקה מאיה קניג אחר אימה. היא עוקבת אחריה במצלמתה, לפעמים כמעט באופן סטוקרי – לתוך המקלחת, לתחתונים שמושלים על הרצפה, בקלוז אפים אכזריים-אוהבים. דולי, אימה של מאיה, מחלקת עיתונים לפרנסתה וחיה בגפה. הקושי שבא לידי ביטוי אצל היוצרת, הוא דווקא החרדה שלה מאופן חייה של האם, ומהפחד להידמות לה, או ליפול במקומות בהם נפלה. האם מצדה מספקת דמות שלמה, חזקה, בעלת אינטגריטי מחושל, עם ראיה אופטימית ומעוררת השראה. כאשר הבת שואלת את אימה "אמא, את אוהבת את עצמך?" האם עונה לה מבלי להתבלבל שכן. החרדות, מסתבר, נותרות אצל הבת.

ב"שימי בת 35", עוקבת גלית חוגי אחרי אחותה הבכורה, שימי, שהיא, כפי שניתן לנחש – כבר בת 35, ועדיין, רחמנא ליצלן, לא נשואה. המהלך המעניין שנוקטת בו חוגי הוא שיחזור דרך המצלמה של יחסי אחות קטנה-אחות בכורה. גם כאן, החרדות והחששות לשימי הם של משפחתה המודאגת. הסרט המצחיק והכן הזה, הוא הרבה בזכות דמותה המקסימה והשנונה של שימי, שמסרבת להתרווח בתוך משבצת הרווקה המזדקנת ולהעלות מופע אומללות. דמויות המישנה של הסבתא הנפלאה והכמעט קומיקסית, ושל האם שהיתה מעדיפה לעצמה בת "פחות שונה", הופכות את המאבק לאינדיבידואליזם של שימי לכמעט הרואי. בסוף הסרט מביעה שימי את הרצון הכל כך נוגע ללב, של מי שעייפה מהצורך לשמור על פאסון "הכל בסדר איתי", שמי שיצפה בסרט יאמר עליה שהיא דווקא בסדר. מה יש לומר – היא הרבה יותר מבסדר. היא לגמרי נפלאה.

ד', יס דוקו, 21:00. שידור חוזר של "שימי בת 35" היום (ה') בשעה 10:15

בקטנה
* לאט לאט, אבל בהתמדה, כובש לעצמו ליאור שליין את הטריטוריה של הלייט נייט, ומפלס את דרכו לפנתיאון ההצלחות בנישה כפוית הטובה הזו. הידד לג'ינג'י.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by