בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"זה מאבק השרדות" 

"זה מאבק השרדות"

 
 
ברק ויס

המולטי-נגן מרטי ארליך מדבר על מצב הג'אז היום, לקראת ההופעה בארץ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרטי ארליך על הסקסופון (צילום: יח"צ)
 מרטי ארליך על הסקסופון (צילום: יח"צ)   
מרטי ארליך הוא מלחין ונגן ג'אז מוערך וידוע, תושב ניו יורק המגיע בפעם הראשונה לישראל יחד עם שלישייתו, למופע יחיד במסגרת סדרת הג'אז במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב. ארליך, אחד מהמולטי-אינסטרומנטליסטים הבולטים מאז אריק דולפי, ינגן בסקסופונים, קלרינטים ואף בחליל.
יתר חברי ההרכב הם שניר עזרא בלומנקרנץ המנגן בקונטרבס ובעוּד, מארק פרבר בתופים והופעת אורח של המוסיקאי הישראלי הנפלא אלברט בגר בסקסופון ובחליל אלט.

המוסיקה של מרטי ארליך מאופיינת ביפי המלודיה והצליל. המוסיקה שלו מרגשת ומתחברת לחובבי ג'אז בפרט ולחובבי מוסיקה איכותית בכלל. במופע הבכורה שלו בישראל יגיש מרטי ארליך רטרוספקטיבה עשירה מיצירתו המגוונת.


בוא נתחיל מההתחלה
"נולדתי בסט. לואיס בשנת 1955. בבית תמיד הייתה מוסיקה - מוסיקה קלאסית, פולק והרבה מוסיקה יהודית – חזנות ושירים באידיש. בבית לא ניגנו הרבה ג'אז. בגיל 7 התחלתי ללמוד לנגן בקלרינט ובגיל 12 התחלתי לנגן גם בסקסופון".

מתי הבנת שאתה רוצה להיות מוסיקאי?
"אני למדתי בעיקר לנגן מוסיקה קלאסית בקלרינט, וממש לא חשבתי שאהיה מוסיקאי. לימודי הנגינה הקלאסית לא גרמו לי להרגיש כאומן יוצר, לא איפשרו לי לבטא את עצמי. ואז נכנס בי חיידק השירה. התחלתי לכתוב שירה. כשהייתי בגיל 16, השירה שלי הפגישה אותי עם קבוצת משוררים שחורים מבוגרים יותר ממני, חברי ה- Black Artist Group בסט. לואיס. דרכם התחלתי להבין מה המשמעות להיות אומן. למדתי לבטא את עצמי דרך השירה. דרך המשוררים הללו, הכרתי גם מוסיקאי ג'אז שחורים, אשר ניגנו יחד עם אותם משוררים בערבי שירה."

"כך למעשה, בגיל 16 התחיל החיבור שלי עם הג'אז. בהתחלה ניגנתי ואילתרתי עם המשוררים. אחר כך התחלתי להאזין למוסיקה החדשה שמגיעה משיקגו ומסט. לואיס. התחלתי להאזין לג'ון קולטריין ולאריק דולפי. דרך המוסיקאים השחורים הללו, הבנתי כי אני יכול לבטא את עצמי באמצעות המוסיקה, באמצעות האלתור. ככה הכרתי וניגנתי עם מוסיקאים חברי ה-Black Artist Group, אוליבר לייק, לסטר בואי, האמייט בלואיט וכמובן – ג'וליוס המפּיל".

זה חיבור מעט מוזר למתבונן מבחוץ – נער מבית יהודי מתחבר למוסיקאים שחורים חברי ה-Black Artist Group – שדגלו בלאומנות שחורה וביצירת תרבות שחורה כתחליף לתרבות הלבנה השלטת בארה"ב
"סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היו ימים מאוד מרתקים מבחינה תרבותית בניו אורלינס. ה-Black Artist Group אכן דגלו בלאומנות שחורה, ולכן, כמובן, אני לא הייתי חבר בתנועה הזו. אבל הייתה גם פתיחות גדולה לתרבות בסט. לואיס. המוסיקאים היו בתקופה ההיא מאוד פתוחים להשפעות ולרעיונות חדשים, ואיש לא הרים גבה כשנער יהודי לבן כמותי ניגן עם המוסיקאים השחורים המבוגרים יותר".

סיפרת שבתחילה האזנת לג'אז מסוף שנות ה-60 - ג'אז חופשי, אבל כשמקשיבים למוסיקה שלך, שומעים שאתה מכיר את כל ההסטוריה של הג'אז.
"נכון. אני התחלתי מהמוסיקה של סוף שנות ה-60 והתקדמתי לאחור עד לשורשי הג'אז. אבי הרוחני ג'וליוס המפּיל תמיד אמר שכדי לדעת לנגן ג'אז ולהיטיב לבטא עצמך במוסיקה, חייבים להכיר את העבר. חייבים להכיר את כל המוסיקה השחורה על סגנונותיה השונים, לא רק סגנונות ג'אז מהעבר, אלא גם את הבלוז והגוספל. ככה נהגו כל חברי ה-Black Artist Group בסט. לואיס וחברי ה-AACM בשיקגו (תנועת אומנות שחורה שהוקמה בשיקגו, ושתנועת ה- Black Artist Group עוצבה בהשפעתה. ב.ו.) לכן, תמיד הרגיזו אותי האמירות של השמרנים החדשים בג'אז, דוגמת סטנלי קראוץ' וווינטון מרסליס שהם החזירו עטרה ליושנה בכך שהחלו לחזור לסגנונות הג'אז הישנים. הם לא חידשו דבר בעניין הזה. ככה נהגו רבים וטובים לפניהם. ה'חידוש' שלהם היה שבמקום להכיר את השורשים ומשם להתפתח, הם חזרו לשורשים ונתקעו שם".

האם אתה, מוסיקאי יוצר מקורי, נפגע כלכלית ומוסיקלית ממעמדם של אותם "שמרנים חדשים" כמעצבי דעת קהל?
"נדמה לי כי היום עבר זמנה של השליטה הכלכלית שהיתה ל'שמרנים החדשים' בג'אז. היום כולנו נמצאים בצרה אחרת גדולה הרבה יותר. כולנו יחד מצויים במאבק הישרדות כלכלי. היום מוסיקה אינסטרומנטלית היא אאוט וזמרים הם אין".

הזכרת שג'וליוס המפּיל היה המורה הרוחני שלך.
"ג'וליוס המפּיל היה גאון. הוא היה מלחין ומעבד בחסד עליון. הוא עומד ברמה אחת עם דיוק אלינגטון וצ'ארלס מינגוס, ובעתיד אנשים יבינו זאת. כמו שני הענקים האחרים שהזכרתי, המפּיל לא נכנס לשום קטגוריה. הוא היה קטגוריה בפני עצמו. הוא שילב בין סגנונות מודרניים וסגנונות לא מודרניים. המוסיקה שלו לא הייתה 'פרי ג'אז' ואפילו לא הייתה ג'אז. הוא פשוט הלחין נפלא מוסיקה.
את המפּיל פגשתי לראשונה כנער עוד בסט. לואיס. מאוחר יותר, דרכינו הצטלבו שוב בניו יורק".

"ג'וליוס המפּיל נסע יחד עם אוליבר לייק והאמייט בלואיט לניו יורק. שם הם פגשו בדייויד מארי ויחד הקימו את World Saxophone Quartet המהפכנית. ה- WSQ הייתה במידה רבה מאוד פרי יצירתו של ג'וליוס המפּיל. אחרי שהמפּיל עזב את ה- WSQ הוא הקים בניו יורק סקסטט סקסופונים. אני ניגנתי בסקסטט הזה. אחרי שהמפּיל נפטר, המשכתי להיות המנהל האומנותי של הסקסטט של המפּיל".

מבחינתי, יותר מכל, אתה מלחין. אתה מנגן מצוין על כלי נגינה רבים, אבל הדבר הייחודי ביותר במוסיקה שלך היא יכולת ההלחנה הנהדרת שלך. תוכל לשתף אותנו בתהליך ההלחנה?
"כל פעם זה אחרת. לרוב זה מתחיל עם אלמנט אחד – מקצב מסוים, שבר מנגינה שמתנגן לי בראש, הרצון להלחין מנגינה עם אוירה מסוימת, או עם רמת אנרגיה כלשהי, כדי שיהווה ניגוד או השלמה למנגינה שלפניה באלבום. אני תמיד חושב על הנגנים שיבצעו את הקטע ומתאים את הלחן ליכולותיהם, בדיוק כמו שחייט מתאים חליפה ללקוח".
 
ארליך על הקלרינט (צילום: יח"צ)
 ארליך על הקלרינט (צילום: יח"צ)   
מיהם המוסיקאים הצעירים האהובים עליך?
"אני מעדיף לא לנקוב בשמות. רמת המוסיקאים היום מאוד גבוהה. יש המון מוסיקאים צעירים המסורים לחלוטין ליצירת המוסיקה שלהם. יש רבים השולטים בכלים שלהם שליטה מדהימה. אני לא נוקב בשמות כי אני לא מכיר את כולם".

זו התייחסות מאוד דיפלומטית.
"נכון. ככלל, אני מעדיף מוסיקאים מהדור הישן יותר. אבל כפי שאמרתי, יש היום למוסיקאים צעירים רבים רמת מחויבות מאוד גבוהה ושליטה מאוד גבוהה בתיאוריה ובנגינה בכלי. רובם היום לומדים בבתי ספר לג'אז. באופן כללי אומר, כי מעבר לטעמי האישי, אני מאמין גדול באמירה כי צעירים תמיד צודקים".

ציינת שרוב המוסיקאים הצעירים לומדים היום בבתי ספר לג'אז. האם זה הופך אותם למוסיקאים טובים יותר או פחות?
"שאלת תרומת בתי הספר לג'אז היא שאלה מורכבת. אני התנסיתי בלימוד ג'אז גם במסגרות פורמליות וגם במסגרות לא פורמליות של למידה מהשטח, והיום אני מלמד במסגרות פורמליות, ועדיין לא גיבשתי עמדה חד-משמעית".

מצד אחד, לימודי הג'אז הפורמליים הופכים את החברה כולה לפתוחה יותר למוסיקת הג'אז. חלק גדול מתלמידי הג'אז לא ממשיכים לעסוק בנגינת ג'אז כמקצוע, אבל הם קהל חובבי הג'אז של המחר. בתי הספר הטובים לג'אז מעניקים לתלמידים בסיס מצוין של לימוד ההסטוריה של הג'אז, לימודי תיאוריה, ואפילו – אם התלמידים יפגשו במורים טובים – חינוך התלמידים לסמוך על האינסטינקטים המוסיקליים שלהם".

"בנוסף, בתי הספר לג'אז משמשים היום מקום המפגש וההפרייה ההדדית של מוסיקאי ג'אז צעירים. בעבר היו אלה בתזמורות ששימשו בתפקיד החשוב הזה. כך למשל, צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי נפגשו בתזמורת של בילי אקסטין, והג'אמים שלהם אחרי שעות העבודה בתזמורת יצרו את הג'אז המודרני. כך שניתן לומר שבתי הספר לג'אז הם חשובים וחיוניים".

"מצד שני, ממסדיות יתר מנוגדת ברוחה ליצירתיות המניעה את הג'אז. מערך חינוך הג'אז היום הוא אדיר, הרבה יותר ממה שצריך. צריך גם לזכור כי אי אפשר ללמד יצירתיות. זה משהו שמוסיקאי הג'אז צריך ללמוד בעצמו. לדעתי, ככל שלומדים בצורה מאורגנת יותר, קשה למוסיקאי למצוא את הקול האינדיבידואלי שלו. בתי הספר לג'אז מנפיקים לעולם הרבה מוסיקאים טובים, עם יכולות טכניות מעולות, אבל הם לא מגדלים יוצרים מעולים, מבריקים, חדשניים. מבחינה זו, מערך החינוך לג'אז, מעצם טבעו, מחנך לבינוניות".


באפריל 2002, בעיצומה של תקופת פיגועי ההתאבדות בישראל, השתתפת בניו יורק בקונצרט הקורא לסיום הכיבוש הישראלי. אתה לא מרגיש שכיהודי היית צריך להמנע מכך, במיוחד לאור התקופה הקשה שעברנו כאן באותה עת בישראל?
"אם איני טועה, האירוע הוגדר כאירוע למען שתי מדינות לשני עמים, ואני תומך בכך. לגופו של עניין, אני יודע שגם יהודים רבים בישראל חושבים שישראל צריכה להפסיק את השליטה על עם אחר".

האם אינך חושב שמוסיקאי צריך להפריד בין האומנות שלו לדעותיו הפוליטיות?
"ממש לא. אני אמנם לא חושב שמוסיקאי צריך לנצל את הבמה שניתנת לו כדי לעשות תעמולה לנושא כלשהו, אבל גם מוסיקאים הם בני אדם עם דעות ואמונות. המוסיקה שמוסיקאי מנגן היא דרך הביטוי העצמי שלו, והיא כמובן יכולה וצריכה לבטא את ערכיו ואמונותיו. יופיה של המוסיקה, במיוחד המוסיקה האבסטרקטית, היא שהיא פתוחה לפרשנויות שונות. זו חולשתה וזה מקור עוצמתה. ניתן לאהוב את המוסיקה בלי לאהוב את המוסיקאי".

"מיילס ומינגוס לא היו אנשים נחמדים במיוחד, אבל המוסיקה שלהם מדברת לאנשים רבים. המוסיקה שלהם גילתה לקהל המאזינים את הפן סימפטי באישיותם. מרות האבסטרקט הזה של המוסיקה האינסטרומנטלית, אני מאמין שאמונותיו וערכיו של המוסיקאי מועברים באמצעות המוסיקה שלו. הם מועברים בדרכים לא אגרסיביות ודרך תת ההכרה, אבל הם עוברים".

ברק ויס הוא מנהל פורום הג'אז בנענע והמנהל האומנותי של פסטיבל הג'אז תל אביב.

שלישיית מרטי ארליך, 19 בינואר 2007, בשעה 22:00, "ג'אז במשכן", המשכן לאומנויות הבמה, תל אביב

הנחות גדולות ובלעדיות לגולשי נענע להופעה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by