בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סאבווי 

סאבווי

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

מפסיקים לעשן בדרך הקלה, נכנסים לתוך בועת ענק ואיש עירום אחד מפיץ את הבשורה הנטורליסטית. תחנות תרבות בניו יורק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
השבוע במדור: אומן סבון וויאטנמי יכניס אתכם לתוך בועת סבון אור-קולית; כוכבי הוליווד ינפצו עבורכם את בועת העישון ויראו לכם שעישון זה לא קוּל, וסיגריות זה מגעיל גם אותם (ואל תאמינו לפוזאים כמו ג’וני דאפ שמתפלל לחור בגרון שיאפשר לו לעשן שתיים יחד, או לדוגמניות אנורקטיות כמו גלית גוטמן, שמנשנשות ניקוטין כל היום, ומנסות לשכנע אתכם שהסיגריה יושבת עליהן יפה); והאומן פול ברקלין יוציא עבורכם את האומנות מתוך הבועה השמרנית.
 

להפסיק לעשן עם כוכבי הווליווד

ניקוטין פרי. קייט האדסון (צילום: יח"צ)
 ניקוטין פרי. קייט האדסון (צילום: יח"צ)    
ניו-יורק סיטי, יותר מכל מקום אחר בעולם, היא עיר עויינת מעשניה. בשנים האחרונות העויינות הזו הפכה כמעט לרדיפה, עם העברתם של חוקי האנטי-עישון הדרקוניים האוסרים עישון כמעט בכל חלל סגור. הרבה ממעשני הלייט נשברו מהנדוי החברתי שאילץ אותם לחסל את הסיגריה בשאכטות קצובות, לבד ובכפור, וניגמלו בכפייה. לכל האחרים, הכרוניים, הסו-קולד "הארד קור" של המעשנים, מציעים עכשיו תקווה חדשה, במרכז "הדרך הקלה" שנפתח בברוקלין.

המרכז הראשון בניו-יורק (קיימים עוד 71 מרכזים כאלה ברחבי העולם) הוא חלק מתעשייה שלמה שנוצרה סביב ספרו רב המכר של אלן קאר "הדרך הקלה להפסיק לעשן" (שתורגם לעשרים שפות, ויצא לאור גם בעברית, בהוצאת בבל). השיטה הפכה פופלרית מאוד בקרב אנשי השואו ביזנס, וכוכבים רבים העניקו לה חותמת הכשר. על קירות המרכז מתנוססות בגאווה תמונותיהם של כל המי ומי שזרקו את הסיגריות בעזרתו של קאר: זמר הקאונטרי ג’וני קאש, אנטוני הופקינס, קייט האדסון וג’רי הול. על פי הדיווחים, בחרו בדרך הקלה גם ג’ורג’ האריסון, ג’ולי כריסטי, ואלן דג’נרס, שגם עשתה לשיטה קמפיין בחינם.

מי שנכנס לכיתת הסמינר של "הדרך הקלה" נתקל במראה ביזארי בעליל - חבורה של בין עשרים לשלושים נשים וגברים בכל הגילאים, יושבים ומעשנים בלי הפסקה, כשמולם עומד מנחה-תרפיסט שבלהט דתי, כמעט מאני, מנסה להסביר להם למה סיגריה זה מגעיל. כי לפני כל ההסברים, הם מקבלים הוראה להוציא את הסיגריות ולעשן עד שייצא להם עשן מן האוזניים, כשהנחת העבודה היא שזו הפעם האחרונה שבה ירצו לגעת בסיגריה. אז בזמן שהמשתתפים שואפים ומסלסלים, המנחה הנלהב קודח להם את תורתו של של אלן קאר היישר למרכז המוח, באופן רפטטיבי ושיטתי.

הוא שובר את המיתוסים הקשורים בסיגריות אחד לאחד (זה לא מרגיע, זה לא עוזר לריכוז, זה לא מפיג שיעמום); מוציא לסיגריות שם רע (הנחותה שבחומרים הממכרים, לא מביאה להיי, עולה הרבה כסף, וגם הורגת אותך בסוף או דופקת לך את הבריאות) ; וחושף את הסיבה העקרית שבגללה הם מתפתים שוב ושוב לשטן (להקל על הקריז של הגמילה שנגרם בעטייה של הסיגריה הקודמת).

בזמן שהמנחה עובר להסביר להם כיצד ייצרני הסיגריות מהנדסים אותן באופן שיביא את המכורים לצרוך חפיסה ביום, ומגבה את העובדות בסטטיסטיקה, המחששים מהנהנים בראשם בהסכמה, חסרי סבלנות. הם מחכים שיגיע לפואנטה, לתכלס, לדרך הקלה, ואינם מודעים לכך שהם כבר נמצאים עמוק בתהליך, שהסיגריה הופכת בפיהם לתולעת, והם עצמם הופכים לסוג של גידעון רייכר- אנטי מעשנים מיליטנטיים.

כי בשלב הזה, כולם כבר נמצאים בצד של המנחה: מתחילים לחשוב על עצמם כעל לא מעשנים; מרחמים על כל המסכנים הלכודים במלכודת הניקוטין, המתרוצצים בשעה זו מחוץ לסמינר, מכבים עוד סיגריה שקרית בדרך לסאבווי; וטופחים לעצמם על השכם על שעשו את ההחלטה הנכונה שעומדת לשנות להם את החיים ואת הראות, ולהוציא אותם מעבדות העשן השחור לזרועות האוויר הנקי (כל זה כשעשן הסיגריות עוד נפלט מנחיריהם).

אחרי שחלפו להן ארבע וחצי שעות מתישות, כשחפיסת הסיגריות כמעט ריקה - מגיע רגע האמת. בטקסיות מופתית ובהתרגשות של רגע היסטורי, המשתתפים מעשנים את הסיגריה האחרונה, ומשחררים אנחת רווחה (משום שהמנחה עומד סוף סוף לסתום את הפה או משום שזו באמת הסיגריה האחרונה - לא ממש ברור). ובדיוק כפי שמנותחי הלייזר ממהרים לזרוק את המשקפיים בפח המרפאה, עוד לפני שגילו אם הניתוח אכן פטר אותם מעונשם של אלה או עיוור אותם סופית, כך גם משתתפי הדרך הקלה זורקים כולם את הסיגריות שנותרו, כולל המציתים. עבור חלקם לפחות, בטרם עת, עוצמים עינים ושטים על גלי הדימיון המודרך אלי גן ירוק, מפלי מיים וראות נקיות וטהורות. נשבעים לעצמם שלא ייגעו עוד בנגע הרע, מברכים זה את זה, ועוזבים את החדר בציפייה דרוכה למה שיבוא בהמשך.

מה שיבוא בהמשך הוא שבעלי המזל ועמוד השידרה שבחבורה (תשעים אחוזים על פי נתונים של ה"דרך הקלה" ומעט יותר מחמישים על פי נתונים אובייקטיביים יותר), יגלו שהדרך הקלה עשתה את מה שלא עשו ההיפנוזה, המסטיקים והמדבקות. חמושים באנרגיה עצבנית, הם ייגלו מחדש את חוש הטעם והריח, יצליחו שוב לעלות במדרגות מבלי להתנשם ולהתנשף, וייפתחו את הבוקר בלי להשאיר סמחטות בכיור. כל האחרים ירגישו חזקים, עד שהקרייבינג יתחיל להכות באגרופים, ינגוס בכל חלקה טובה של כוח רצון, ויטיס אותם בעניין של דקות, אל המכולת הקרובה למקום מגורהם.

החדשה המצערת האחרונה שהיכתה בחסידי "הדרך הקלה" היא, שאלן קאר עצמו, הוגה השיטה, שהפך לגיבור תרבות כשעזר למיליונים להיגמל מעישון, לא הצליח לגאול את עצמו ונפטר מסרטן הראות בשנה שעברה. לא ידוע אם הטוויסט האירוני הזה הוא מקרה קלאסי של צחוק הגורל, האם עשרים שנה של עישון פאסיבי עם מאות אנשים שנשפו עשן סיגריות בפניו מידי יום עשו את שלהם, או שקאר עצמו כבר היה מקרה אבוד כשהחליט לזנוח את ההרגל הרע.

בכל מקרה, הוא הותיר אחריו את בשורת הספרים והסדנאות שממשיכים לתת תקווה גם לכרוניים שבמעשנים. אבל למה סדנא ב-400 דולר אם אפשר לקנות ספר בעשרים? כי חמש שעות מרוכזות של שטיפת מוח מצד חסיד נלהב של השיטה, הן תמיד אפקטיביות יותר מנסיון להיגמל תוך קריאה בודדת בחברת האני הספקני, וגם כי מי שכבר הסכים להוציא סכום כסף כזה, לנסוע לברוקלין, ולבלות את שבת בבוקר בחברת אדם זר שמבלבל במוח חמש שעות רצופות, במידה רבה כבר עשה את ההחלטה. וההחלטה, כמו שכולנו יודעים, היא כבר חצי הדרך.
 

חוזרים לבועה

באבל בוי (צילום: האתר הרשמי)
 באבל בוי (צילום: האתר הרשמי)   
התרבות הישראלית לימדה אותנו שהחיים בבועה הם דבר שלילי (ראה ערך הבועה התל אביבית הידועה לשמצה), וכולם עסוקים בלפוצץ את הבועות, ולהיכנס בצוותא אל סיר הלחץ הקולקטיבי. אז מי שמחפש דרך לגיטימית לחזור אל הבועה, מוזמן להיכנס אל בועת הסבון של פאן יאנג. "מופע גזיליון הבועות" של פול יאנג, שמועלה בימים אלה על בניו יורק, הוא אקסטרווגנדה לאס ווגסית של בועות, מוסיקה אלקטרונית ואפקטים של לייזר. בין היתר, יוצר יאנג על הבמה בועת ענק, שלתוכה הוא מכניס אנשים מן הקהל (מספר השיא נרשם במופע במדריד עם עשרים ושתיים אנשים בבועה).

הרכב תמיסת הסבון שבה משתמש יאנג הוא סוד מקצועי שמור כמעט כמו מתכון החומוס של אבו חסאן. יאנג מוכן רק לחשוף שהיא מורכבת משמן זית, גליצרין ואלו וורה, ומגלה כי למרות השליטה המוחלטת בבועות, הוא עדיין צריך לבדוק מליון פעם את הרכב האוויר ואופי התאורה בכל אולם, כדי להימנע מפאשלות.

הילד העני מוויטנאם, שבילה שעות בקריאה על הרכב הסבון ועריכת נסויים מאולתרים, הצליח כבר לשבור 12 שיאי גינס, והיום הוא מסרב שיתייחסו אל המופע שלו כאל מופע של טריקים וקסמים, אלא כ"מייצג של אומנות, מדע וכשרון". אז גם אם הדרישה הזו היא מעט מגלומנית, כל מי שלא התלהב מבועות של סבון מאז שהיה בן ארבע, חייב להודות שפאן יאנג מצליח להחזיר את הקסם לבועה.

האתר של פאן יאנג
 
 

עירום בסאבווי

שופוני. הגבר העירום מניו יורק (מתוך Flickr.com)
 שופוני. הגבר העירום מניו יורק (מתוך Flickr.com)   
ניו-יורק העיר ידועה בחיבתה לעירום. העיר מוצפת במועדוני חשפנות, ומי שלא אוהב את העירום שלו מבויים, יכול להצטייד בטלסקופ ולהציץ אל חלונות הבניינים הנשקפים בבהירות מן הרחוב (הניו-יורקים אכן מצטיינים במציצנות, ושברו שיא עולמי ברכישת טלסקופים). נשות העיר חוטפות מזמן לזמן איזה גבר עירום לפרצוף בסאבויי, כשהמטורף התורן מחליט לעשות מעשה יעל אבקסיס, לפתוח בחטף את מעיל הגשם ולחשוף את נכסיו האינטימיים.

אבל פול ברקלין, שמוכר יותר בשמו המסחרי "הגבר העירום מניו יורק", סבור שלניו יורקים יש עוד הרבה מה ללמוד. על פי ברקלין, החברה המודרנית בכללותה, אינה מרגישה נוח מספיק עם העירום, וקושרת אותו באופן מוטעה ובלתי נמנע לסקס. ברקלין מוחה על הקיפוח הגברי בכל הקשור לעירום הגברי - בשעה שעירום נשי מתקבל בברכה, עירום גברי נתפס כמעשה של הטרדה וטרוף.

הוא עצמו כמעט נעצר בתחנת סאבווי בעיר בעת שעסק בצילום אמנותי, בשל תלונה שהגישו נגדו עוברים ושבים. כשהוצא מן התחנה, כשלגופו תחתונים בלבד, הוא הפנה את השוטרים הנירגנים לדף שלו בפליקר, שבו כתב אחד ממעריציו בטון מאשים: "הוא אומר לכם כל כך הרבה באמצעות גופו החשוף. אתם בכלל מקשיבים?".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by