בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פצע פתוח 

פצע פתוח

 
 
לילך וולך

"האינתיפאדה שאחרי" מציג מציאות שלנו עדיין קשה להיישיר אליה מבט. לא פלא ששודר 16 שנה אחרי תחילת הצילומים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "האינתיפאדה שאחרי" (צילום: יח"צ)
 מתוך "האינתיפאדה שאחרי" (צילום: יח"צ)    
בארה"ב, השם וייטנאם כבר מזמן הופקע לתחום שמות התואר. וייטנאם אינה מקום, וייטנאם היא התרחשות, היא מצב תודעה, או כמו שאומרים – State of mind. מי שמעיד על עצמו שהיה ב"נאם", עם הארכה והתעכבות מלאת משמעות על ההברה האחת הזו, מעיד על שק העצמות שהוא נושא על גבו לכל מקום. הממשי והמטאפורי.

בשבילנו, ג'נין היא עדיין מקום. עזה צמודה מדי מכדי להפוך עדיין למקום נפשי. האמריקאים ידעו לפחות להרחיק את המלחמות המיותרות שלהם מהבית. אנחנו לא. כל המקומות שבעוד עשרים (או חמישים? אולי מאה?) שנים, יהפכו להיות הסיוטים הפרטיים של האבות והסבים הישראלים, הם עדיין פצעים פעורים. כל כך פעורים, שהסרט "האינתיפאדה שאחרי" הוקרן כבר בכל העולם, ובישראל הוקרן רשמית רק אתמול.

"האינתיפאדה שאחרי" התחיל כפרויקט של חיל חינוך, שפנה אל החייל המוכשר יריב הורוביץ, אז צלם צבאי, וביקש ממנו להסריט סרט הווי יחידה על גדוד 202 של הצנחנים. אפשר לומר שהחומרים שצולמו לא הפכו למשהו שניתן להקרין בערב צ'אפחות יחידתי על יין פטישים. הראיונות הכנים, סיפורי הגבורה, ההתעללות, שטיפת המוח, תחושות האשם – כשנפתח הסכר, הכל הוצף.

הצבא ההמום כמובן גנז את הסרט והעמיד למשפט ולבירורים את החיילים שצולמו. יריב הורוביץ השתחרר בינתיים מהצבא ושמר אצלו את הקלטת עם החומרים הרדיואקטיביים. עשר שנים מאוחר יותר, בתמיכת טלעד ומערכת "עובדה", חוזר הורוביץ להשלים את הסרט, עם הפרספקטיבה שנצברה אצלו ואצל המרואיינים המקוריים. אבל אז, כמובן, פורצת האינתיפאדה השנייה, והכל מוקפא שוב.

רק היום, 16 שנים לאחר תחילת הצילומים, משודר הסרט בארץ. שתי הפיסקאות האחרונות, אינן סיפור הרקע או ה"מאחורי הקלעים" הברנז'אי שבא כהקדמה. זהו הסיפור עצמו, במידה רבה מאוד. אנחנו לא מסוגלים להיישיר מבט, לא אל מי שאנחנו מקדדים כאויב ולא אל עצמנו. בסרט קצרצר של חצי שעה, הורוביץ מצליח לשאול את השאלות הקשות, והחיילים לשעבר, שבמידה מסויימת תמיד יהיו חיילים, עונים בכנות. לא נוח לצפות בסרט, לא נעים. האחריות היא דביקה ומגרדת, מילים איומות כמו "היינו קלגסים", וזכרונות חיים על התעללות, מתיחת גבולות, הפגנות כוח, התפרעויות.

אולי חצי שעה מזה, זה כל מה שאנחנו יכולים לסבול. אולי בעוד כמה שנים, נקווה שלא יותר מדי, נוכל להניח את הדברים ולהתחיל להתאבל. על עצמנו, על המצב, עליהם. עד אז, חצי שעה מ"זה", זה כל מה שנוכל לסבול.

ב', 22:00, יס דוקו

בקטנה
*וב"ניפ טאק", עוד פרק מדמם במיוחד של זוועות לגבות, לאחר התרסקות מטוס. איך הכל נראה נסבל יותר כשזה מדבר אנגלית?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by