בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זה לא כמו שזה נראה 

זה לא כמו שזה נראה

 
 
שרון שילוח

המיצב "צמר גפן שחור" מעמת את הקונים בסנטר עם היומיומיות שבבגידה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתחם גלריה גרוס בקומה העליונה של דיזינגוף סנטר, הוא אחד המקומות בהם מתחככת האמנות במרחב הציבורי הפתוח, הדורסני לעיתים. המפגש עצמו בין יצירות אמנות שונות לבין האנשים העורכים את קניותיהם בסנטר, אחד ממרכזי תרבות הצריכה של תל אביב, הוא מעניין לכשעצמו. הדיסוננס בין האנשים עם השקיות שממהרים מחנות לחנות בהמולה רבה, לבין מתחם שמציע לעצור לרגע ולהתבונן, הוא מבורך.

בימים אלו מוצגת על קירותיו של המתחם עבודת הגראפיטי של האמנית מיה וכטל, "צמר גפן שחור". כנראה שלא במקרה מצאו בני הנוער האבודים המתגודדים באזור את המקום הזה כנוח ביותר להפכו לנקודת מפגשם. כך, בתוך הריבוע המוקדש להתבוננות בעבודה, נאספים להם בני נוער יהודים, ערבים ועולים חדשים, לבושים במיטב מסורת הפאנק מטאל של הצד האפל בשנות השמונים, מעשנים סיגריות, שותים אלכוהול ומתגרים בשומרים במקום מדי פעם.

אין ספק שנוכחותם של בני הנוער מקשה על ההתבוננות ביצירה, שכן הם ממש נשענים על הקירות עליהם היא מוצגת, אך נדמה כי הם שומרים על המקום נקי עד כמה שאפשר, ולא מפריעים למי שבכל זאת יתקרב כדי להתבונן בעבודה. על הקיר הצידי ישנו מכתב אותו כתבה האמנית עצמה לחבורות הרחוב, ובו היא מבקשת מהם לשמור על העבודה ומזכירה להם שמדינה ללא אמנות היא מדינה שלא כדאי לחיות בה. בהתבוננות מהצד, כל החומרים האלו יחדיו, יכלו לשמש כל חוקר אנתרופולוגי שהיה מזדמן לאזור. לא במקרה, נדמה לעיתים כי אותה חבורת רחוב הופכת גם היא להיות חלק מהמיצב כולו.

הסיפור המעניין הסובב את עבודתה של וכטל, מורכב מאותם חומרים שמרכיבים כל טלנובלה טובה. לפני כשמונה שנים, לאחר פטירתו של אביה, גילתה האמנית אוסף מכתבים גדול החושף את דמותה של יוליה, מי שהייתה ארוסתו של אביה של וכטל בצ'כיה, אשר תכננה לברוח מהנאצים, לעלות ארצה ולהצטרף אליו - מה שלא עלה בידה. גילוי המכתבים ערער את סדרי המשפחה המוכרים והכניס דמות חדשה לחייהם.

העבודה "צמר גפן שחור", השאובה מגילוי זה, פרושה על שני קירות מקבילים. על קיר אחד, בכתב יד מרווח וברור, פרוש מכתב שכתבה יוליה לאביה של האמנית בשנת 1939, עוד כשהייתה בצ'כיה, ובו היא מספרת על רשימת הקניות שעשתה עם צאתה לדרך: סרדינים, גבינה, צנימים וחלב, פירות מיובשים וריבות שונות. "קצת מכל דבר", כלשונה. מעל הטקסט הזה (אותו מכסים בחלקו בני הנוער) ניצב המשפט:" אני מבטיחה שלא בגדתי בך לגמרי". כל אחת מהמילים האלו מונחת בתוך תיבת זכוכית, כשחלקן מכוסות בצמר גפן שחור.

על הקיר ממול, בין שתי תיבות זכוכית בגובה של כשני מטרים, הממולאות גם הן בצמר גפן שחור, כתובה על הקיר רשימת קניות של וכטל עצמה משנת 2006. כאן הכתב הוא קטן, עמוס ודחוס, וכולל את כל הפרטים: מחיר, מקום הקנייה, שם הקופאית וכו'. בתוך הכאוס הזה, מובלטות כמה מילים בצבע אדום: "בגדתי" ו"לא בגדתי", הנושא שסביבו נרקמה העבודה. נדמה כי צריך לחפש את הבגידה או אי הבגידה בין כל ערימת האינפורמציה היבשה והלאקונית של מצרכי המכולת והמחירים שלהם.

הפיכתו של נושא כל כך טעון למשהו יומיומי כמו קנייה במכולת, הוא מעניין, אך מעבר למובן מאליו, לא ברורה למשל משמעותו של הצמר גפן השחור, שהעניק לעבודה את שמה. שני הקירות המוצבים זה מול זה, לא ממש מדברים ביניהם, למרות שהקשר ביניהם ברור. הנושא והקונספט הכללי של חשיפת פרטים אישיים כמו רשימת מכולת וסיפור משפחתי שכזה, נוגעים ללב, בעיקר על רקע האווירה הטפלה של מרכז הקניות שמסביב. אך יש בעבודה אלמנטים משחקיים רבים מידי, שכל אחד מהם כאילו בא להדגיש את הנושא המדובר, וללא צורך. הבגידה או אי הבגידה מרחפת מעל כל זה, בין אם מדובר ביוליה או באביה של האמנית.

את השאלה "מה היה קורה אם הייתה מצליחה יוליה להגיע לארץ" משלים הצופה לבדו. מעבר לזה, המשפט "אני מבטיחה שלא בגדתי בך לגמרי" הנמצא בתאי זכוכית שמטרתם לשמור עליו שלא יינזק, או להנציחו כאילו היה פריט ארכיאולוגי שלא קיים יותר במחוזותינו, הוא חזק ביותר ומיד מעלה את השאלה: מה זה "לא בגדתי בך לגמרי"? בגדת חלקית או שלא בגדת בכלל?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by