בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חצאית וכינור 

חצאית וכינור

 
 
טריסטן אגולף

פרק ראשון של הספר מאת טריסטן אגולף על כנר מחונן החי באשפתות

 
 
 
 
 
 
 
 
 

מראש

עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
לא אמרו לי מראש שום דבר על ההופעה. הסוכן שלי בכלל אל התקשר. באיגוד לא הזהירו אותי. המפיק כנראה בכלל לא ידע על קיומי... מההתחלה ועד הסוף לא קיבלתי יותר מאשר הודעה קצרה מג'יין דו: "כן, מר אֶוונס - אנא התייצב הערב בשעה שמונה במרכז הקהילתי בבֵּיילקרוֹפט בחליפה ועניבה..."

"חליפה ועניבה" היא כתבה. המילים עוררו פאניקה. ביליתי כל אחר הצהריים בחיפוש טוֹקסידוֹ והרגשתי לא מצויד יותר מאשר לא מעודכן...
יושב ברכבת הנוסעת דרומה בשבע ועשרים. מעשן בשרשרת בין תחנות. כינור בחיקי. אף נוסע מלבדי. קווי מתח גבוה מתוחים על הקירות בחוץ.

מתישהו התנודד קבצן לתוך הקרון. בעט בפחית בירה, נפל והשתטח. הדלתות הוגפו ברחישה. הפחית טיפטפה. בירה נקוותה בחריצי ציפוי הרצפה. הרכבת פתחה בנסיעה וצפיתי בבירה גולשת, מתייצבת בנתיב האקספרס המשחיר ואז מחליקה לפנים עם האטת המהירות, אוספת טינופת, פורצת למחוזות חדשים... התמסרתי להזדחלותה הלֵאה, בטֵל ומבוטל בהפסקת האש, רגוע לרגע...
אט-אט התנגנו בראשי מאורעות השבוע. שבוע איום ונורא, אם כבר מדברים על זה. החל באיבוד/נטישת/הפקרת (אני לא בטוח מה) המִשרה שלי בפילהרמונית, דרך ביקורת החשבונות השנתית והשַפעת ועד לקבלת הודעת פינוי אחרונה בַּדואר באותו בוקר. הדבר היחיד שלא הצלחתי לדפוק היה ההופעה שלי עם האיגוד המוזיקלי.

אכן, יש תקופות ויש תקופות...
זאת גרמה לחיים בבית נטוש להיראות בגדר אפשרות סבירה.
– אם אי-פעם אצליח לצאת בחיים מטינוֹפֶטַאוּן אין ספק שתהיה לי הזכות להתפאר – לרוחב החזה באותיות גדולות: שרדתי בנמל הקצוות. אפשר לרוקן עם זה מאורות הימורים בליסבון. או שלא. למען האמת – אלוהים שבשמים, איזה שבוע – שרדתי ברווקוּת היא אולי הגדרה יותר טובה. וזה עדיין תלוי ועומד...
נעל טימבֶּרלֶנד מרופטת רקעה אל תוך שדה הראייה. קפצתי.
הפלג הקטן גווע מתחת לרגל...

הטימבּרלנד זזה, עברה לפרופיל. מרוב הלם ננעלתי על הסוליה הקרועה מחצץ ומשם צידדתי מבט בתחינה לאֵל – גוּרמט קרסול, שולי מכנס משופשפים, פיקת ברך צרובת רוח, אבזם ניקֶל של הארלי-דייווידסוֹן, כתם זיעה בבית השחי, גופיית מכֶּה-נשים קטנה מדי שעליה מותזות בצבע המילים: דַבֵּר אנגלית או שתמות – וחרטום זיפני טְרוּש חצ'קונים, חוורוּרי מפַּחד ומג'ולג'ל רעמה, כולל תליון כוכב משושה, עגיל פגיוני וכובע מצחייה של פועל בתחנת דלק. ומשם זוּם החוצה לתמונה בכללה: גלויה מהוֹנקי-טַאוּן,1984

הוא גיחך בלגלוג ושירך את רגליו למושב וצנח בכבדות, ידיו על מותניו – החבילה מוצגת לראווה... הוא הרביץ ארבע לגימות ארוכות של בירה שְליץ, הטיל את הפחית והסתובב במקומו – תקע גרפס דרך גידול שפמנוני קצוף שמעל לשפתו, קילל לעצמו, לטש מבט במפת הרכבת, הדליק סיגריה במצית הבּוּטן האימתני שלו, הזעיף פנים אל הקבצן, סָתם נחיר, פיתל צוואר, פלט פצפוץ חד, גנח, גרף ליחה, קילל עוד קצת...

בהיתי בכל זה בפליאה נרעשת.
מה יבוא עכשיו, חסידי קְרישנָה באפודים קֶרָמיים?
התכוננתי להתייחס אליו בביטול, לראות בו סתם מזל מקרי, כשלפתע החליקו הדלתות ונפתחו והופיעו עוד שלושה. שני זכרים, אחת אחרת. הם ירדו על בקבוק של אוֹלד קְרוֹ. שלושתם לא בעניינים כבר עשור – גסים, אכזריים, קשוחים ומגעילים...
חושי קפצו ל"הקשב". עכשיו כבר הייתי מודאג.

אוקיי, לאט-לאט – שום סיבה לבהלה. ברברים בטינוֹפֶטַאוּן. לא משהו חסר תקדים...
אבל התחנה הבאה הביאה עוד ארבעה כאלה. ועד מהרה הצטרף אליהם זוג זרוקים. ואז המון שלם בהמשך. לא מוסבר: נסיגה כוללת לימי קדם. הקרון התחיל להסריח כמו בתחרות של טרקטורים עמוסים בגל חום... תהיתי איזה מין חור בזמן פלט אותם בחשאי. אבל חשוב עוד יותר – ובאימה גוברת – לאן האנשים האלה נוסעים?

אף אחד עדיין לא ירד מהרכבת ונותרו רק חמש תחנות עד התחנה הסופית. באמת שלא היה שום דבר לוהט בצד הזה של העיר. אחרי נקודה מסוימת בדרום העיר נגמרו אפילו שכונות המגורים – רק מחסנים והַנְגַרים גדולים. המקום הציבורי היחיד היה המרכז הקהילתי, ולשם אני נסעתי. מה נשאר אם ככה לפריקים האלה? הסוכן שלי לא היה נותן לזה לקרות. הוא לא היה מעז, לא עם הניסיון שלי. זה מוכרח להיות משהו אחר, בטוח – משהו חריג, איזו כת מקומית בתנועה...

הרכבת כבר התקרבה לתחנה הסופית, אבל אני עוד המשכתי לחשוב: לא יכול להיות – אין מצב... אבל בתחנה נמוגה לה התקווה. כשנהרנו למדרגות הנעות התגנב פחד... בעוד המוני שיכורים חתרנים נדחסים סביבי ושאגת האספסוף נשמעת מהיציאות שלמעלה השלמתי עם העובדה שבין אם זה מוצא חן בעיני ובין אם לא, מחוזות החפץ שלנו אכן זהים לגמרי.

הרציף הגיע. שומר עמד והשגיח. חלפתי דרך שער היציאה המסתובב עם כל השאר והצטרפתי לתשובה הזועמת של מערב וירג'יניה למזרח סנט לואיס כפול אלף... ברברים מכל עבר... נדחסים אל רצועת החציצה. מתנפלים על הגדר. ממלאים את הכביש... מנפצים בקבוקים. נתלים על עמודי חשמל. מטפסים על מכסי מנוע, מתקוטטים בפתח משתנות ציבוריות... מהומה המונית של נֵיאנדרתלים בכל הכיוונים, לאורך קילומטרים... חולֵי רוֹק כבד משוטטים על הכביש המהיר, מִתגרים במכוניות שינסו לדרוס אותם... שועלות בבגדי עור, שערן משוך אל השמים ממעל, מחפשות אֶקשן... גדודים נודדים של תסרוקות קוצניות ממאירות, הודפים את אדומי העור, מקללים וצורחים... קרבות מרושעים מתלקחים ויוצאים משליטה... שוטרים על סוסים, אבודים במערבולת...

לא ידעתי שעדיין יש מספיק ברברים למלא אורווה, שלא לדבר על אולם הופעות. ולשם הם פנו – נהרו לבּיילקרוֹפט כמו כרישים רעבים לעבר ספינת משא הפוכה.
`
המעבר דרכם היה סיוט מוחלט.
תארו לעצמכם ליצן-כַּנָר קמבודי/כושי בחליפת טוקסידו מכווצת בתחרות אומץ מיוזעת דרך קילומטר של ברק לבן... תוהה לְמה הוא נכנס... מפלל ומתפלל שנפלה טעות, שהוא לא באמת אמור להיות כאן – שהשומרים יעצרו אותו בשער, יזרקו אותו למונית, או עדיף, ילוו אותו הביתה בכרכרה משוריינת...

וכמובן, הייתי צריך להגיע לשער הרחוק ביותר – בדיוק בצד השני של המגרש. לקח נצח להגיע לשם. ואפילו לא רמז אחד לְמה שציפה בהמשך. שער E הופיע לנגד עיני, ואז שמתי לב לכרזה.
שובם של הווֹלְסטאג
ווֹלסטאג?

זה הכה בי: זיכרון חמוץ מהתיכון – מראות של חולצות-טי של מסעות הופעות, גופיות, שרשרות זהב, שיער מנוּצה, סיגריות ומכות בתחנת האוטובוס ... ושם, באמצע כל זה, וולסטאג: מֶטאל גבינתי תאגידי-שטני, וִיקינגים חד-גַבּתיים בשחור של סרטי אימה, משוטטים בפתח הטירה, חמושים בחרבות-פיפיות רחבות, שפלים יותר ממך... התגלמויות ארציות של אסתטיקה מתה, אף שהיא, ככל הנראה, או הם, עדיין בחיים. למעשה, נראה שאפילו לא הסתפרו מאז...
וולסטאג.
`
זה היה מסע ה"קַאמבֶּק" שלהם.
וולסטאג חוזרים.
לא הצלחתי להיזכר בשום שיר שלהם. עד כמה שידעתי היה להם רק להיט אחד& cm2;. אבל אני מניח שזה מספיק בשביל קאמבּק. ולפי העדרים, באמת התגעגעו אליהם.
לא האמנתי שהאיגוד המזוין יעשה לי דבר כזה. מישהו (הסוכן שלי) ישלם על זה, וביוקר...
ארבעה נפילי שלג שעירים מאיישים את שער E. קראתי לאחד, השמעתי לו את שורת הפתיחה שלי. הוא ביקש תעודה מזהה. הנדתי בראשי. הוא עצר וחשב על זה, ואז נכנע – השתכנע בבירור מהחליפה ומצבע העור. הוא פתח את השער ודחף אותי לפינה. עמדתי ליד הקיר בעוד השורות מתמלאות.

עד מהרה מישהו קרא לי כושי. הסתובבתי וניסיתי לאתר אותו. אבל כולם נראו אותו דבר. אבוד בפרימיטיבלֶנד. עד מתי, הו אלוהים, עד מתי?...
שבתי לצפות בנפילי השלג השעירים מחרימים מקטרת אחרי שקיק אחרי סכין מגף.
אז, באופן ישיר יותר, זה קרה שוב: "זוז כבר, כושון!" – מאיזה סמרטוט במדי הסוואה.
ולחשוב שהיה דיבור על עיקור של כלבי פּיט-בּוּל...
`
הצצתי בשעוני וחשבתי, עוד דקה.
"סליחה," נשמע קול. "אתה צ'רלס אוונס?"
הסתובבתי. הוא היה קטן, מקריח, תאגידי.
"כן," אמרתי. "תוציא אותי מכאן."
"סליחה." הוא הפנה את מבטו. "בוא איתי."

זיגזגתי אחריו בהמון. הוא הסיט חבל בראש כמה מדרגות. ירדנו קומה אל דלת חדר הלבשה. טכנאי פתח לנו. נכנסתי. שלושה מפגרים אחרים מהאיגוד הצטופפו בפינה. לא מוּכּרים – לא לי ולא זה לזה. הוצגנו בהנהון אדיש, קיבלנו את התווים וצוּוינו להתכונן.
הסיפור, בקיצור, היה כזה: לא רק שציפו מארבעתנו, זרים מוחלטים, לנגן בשליפה מהמותן לפני עשרים אלף מעוטי התפתחות, אלא שהיינו שם בעצם כדי לנגן את המוזיקה של וולסטאג – בלי ליווי, בלי הלהקה, בתור מופע פתיחה – א-לה יוהן סבסטיאן באך: גרסאות בּארוֹק לקטעי רוק אֶפּי מחורבנים להחריד...

בקושי הספקתי למשוח את הקשת בשׂרף. המעט שראיתי כשהצצתי בתווים היה ביזיון – סימני סולמות ומשקלים שגויים, סיומות שלא במקומן, תיבות חסרות לאורך חמשות שלמות. לא קריא לחלוטין. אלתור פה ושם הוא דבר אחד, אבל התנהלות עיוורת לגמרי כל הזמן?
חרא. קריאה מהדף מתוך מפת דרכים בלתי מעודכנת...
זה פשוט לא היה שווה כלום.

הם הובילו אותנו לבמה בחמישה לשמונה. ישבנו בין שני מסכים. טכנאי הופיע וחיבר כבלים למיקרופונים. הוא סימן למישהו מחוץ לבמה. זרקור נדלק. מישהו צעק תזיזו את התחת!

לא הספקנו לעשות בדיקת סאוּנד – או לכוון את הכלים.
המסך עלה ללא אזהרה נוספת.
התפרצות פתאומית של מחיאות כפיים, המומות יותר מאשר נלהבות, עברה באולם החצי ריק. היא גוועה במהירות כשעלו אורות הבמה... ארבעה חְנוּנים בטוקסידו. ממש לא מעניין. לא וולסטאג... כולם חזרו למשחק ההמתנה שלהם – צעקות בוז, זריקת זבל ומעיכת פחיות מילֶר לַייט.
רעם פלוצים סחף את הבמה. שערו של הצ'לן נכנס לאמוק כמצב קבע. המפגרים האחרים נראו כמו לוחמי חירות רוֹק. חרוט של אור לבן וזועף הקיף אותנו כאילו משמַים: אתם הנבחרים... חסמתי את הסִנווּר בידי והבטתי סביבי. אבל כל מה שיכולתי לראות היה טְרוֹל בתא התזמורת.

בקשתות מתוחות ובהנהונים הדדיים של כניעה משותפת יצאנו לדרך...
מאמץ הפתיחה קירטע וקורקע למוות בן עשר שניות. זה לא היה רע. הצ'לן הגיב במשיכה ארוכה של הטון היסודי שלנו ואיפשר לנו להתארגן ולהתקדם אל התיבה הבאה. אבל כשחזרנו לעניינים זה קרה שוב. ואז בשלישית. ופעם נוספת לקראת סוף הדף... באין ברֵרה אחרת דבקנו בצ'לן, התגלגלנו הלאה עד שהצרות השיגו אותנו שוב, אחריהן התיישרנו אל הפוגה מונוטונית.

זה נשמע כמו דו-קרב בין לווייתנים פצועים. לא שלמישהו בקהל היה אכפת. מהרגע הראשון התעלמו מאיתנו. לכל אורך ההופעה, מול קהל של אלפים, לא זכינו אפילו למחיאת כף אחת. ככל שזה נגע אליהם יכולנו לנגן סטנדרטים של בּלוּגְראס. לא חשוב. ארבעתנו נשארנו בעולמנו הפרטי, הפּתטי, העלוב, חסר המשמעות – קוצצים וחוטבים את דרכנו במעבה קטסטרופות שבאו בזו אחר זו בלי להועיל לאף אחד...

המיגרנה הכתה כמעט מיד. עד מהרה היינו ארבעתנו על הקרשים... שום דבר לא פעל כשורה. המוֹניטוֹרים מושבתים. אורות הבמה מסמאים – הקרקפת שלי חצי מבושלת. מישהו גם התעסק בסאונד, והתווים פשוט נראו גרועים יותר ויותר...

בשלב מסוים נגן הקונטרבס האומלל תעה בדרכו ופשוט הפסיק לנגן לגמרי. הוא דיפדף בחוברת התווים באובדן עשתונות לחוץ וגילה שקטע שלם חסר, נקרע מהכריכה. הוא ירד מהבמה בסערה ודרש חוברת אחרת ואז נהם והצליף בשולי המסך. המשכנו בלעדיו, נטולי צלילים מן המִנעד הנמוך...
ובכל זאת, עדיין, הקהל התעלם. גם כשהתחילו המושבים להתמלא, התגובה היחידה שהצלחנו להפיק היתה צעקה קצרת רוח של איזה בריון ביציע. הסכמנו איתו. זה הספיק. בינתיים חלפו לפחות ארבעים דקות. לא יכולתי לתאר לעצמי לְמה הלהקה מחכה. פועלי הבמה היו ערוכים. האספסוף כבר היה מוכן. ארבעתנו חסרי תועלת – עיכוב חסר טעם...

אקורד מפוֹצץ של גיטרה חשמלית רעם מעל לראשינו...
...ניזון מעצמו, הוא הרעים ברחבי הזירה: גוֹדְזילָה עולה ממפרץ טוקיו. אורות הבמה כבו. לפידים להבו.
הקהל השתולל, געש בלי שליטה.
שטיח של אדים שטף את הרצפה.

ואז עוד אקורד מפוֹצץ. מאחורינו עלה המסך. הסתובבתי וכמעט עפתי מהכיסא... גולגולת ענקית עם עיני אזמרגד בוהקות החליקה ברחישה קדימה על מסילה. דמות הופיעה מבין שיניה – קַאל המשמיד בבגד גוף סגלגל... גיטרה אלחוטית רכבה על בטנו המדולדלת. שרשרות כבדות השתלשלו מחגורתו. הוא הרביץ עוד אקורד מפוֹצץ וגיחך לעברנו... הקהל העביר הילוך. מישהו זרק כיסא.

המשמיד בעט אל על מגף פלטפורמה, ירק כדי שכולם יחשבו: תעי פו את הזבל הקלאסי התחת-כּוּסי הזה מהפרצוף שלנו – וולסטאג בשטח! ודי מהר האספסוף שאג לנו בוז – זרק אשפה, התקדם לכיוון הבמה – דחק בשומרים להרוג את ההומואים האלה... פיצוץ נוסף היה הסימן שלנו. ארבעתנו נמלטנו בבושת פנים – מובסים, מרוסקים, מושפלים, חללי רוק כבד...

קאל המשמיד שאג והעיף את הכיסאות ואת עמודי התווים אל תא התזמורת, ואז פרש את זרועותיו אל מול הקהל והתווה את סימן החיה.
שלום שלום.

שישה רחובות צפונה משם מצאתי חנות משקאות. נכנסתי. לקחתי ליטר בירה "מחוזקת" של מיקי'ז. שילמתי במטבעות. ישבתי על המדרכה בחוץ ושתיתי. פראייר ברגיעה.
דקות ספורות אחר כך הגיעה ניידת. האטה עד שעצרה. השוטר יצא... ערכו עלי חיפוש, הורו לי לזרוק את הבקבוק, תיחקרו אותי בתור נווד ורשמו לי דוח.

הרגע הכי פחות סוער שהיה לי בכל היום הזה עדיין היה פשע חברתי, איכשהו.
כשכל זה נגמר, הוא נסע. הבטתי בדוח. מְכל משקה פתוח. השלכתי אותו לצד הכביש, יחד עם הכינור שלי, והלכתי.
לעזאזל הכול.

חצאית וכינור / טריסטן אגולף, הוצאת זמורה ביתן. מאנגלית: אסף גברון
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by