בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סאבווי  

סאבווי

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

הסיפור המדהים מאחורי נפילת פרויקט או ג'יי סימפסון. תרבות בניו יורק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
השבוע נספר לכם על השתלשלות הארועים המדהימה שהביאה לנפילת פרויקט או-ג’יי סימפסון וגם להתרסקותה הבלתי צפויה של מו"לית ניו-יורקית שלא היה לה אלוהים; על יוזמת ברודווי כושלת של אופרה ווינפרי, שמוכיחה שוב שגם דיוות יכולות לפעמים ליפול; ועל תערוכת טרור מקורית מבית היוצר של בלומברג, שנותנת זריקת חיים מחודשת לפרויקט הנצחת קורבנות האחד עשרה בספטמבר.
 

הקורבן השלישי של או-ג’יי סימפסון

או ג'יי סימפסון (מתוך youtube.com)
 או ג'יי סימפסון (מתוך youtube.com)   
אם החזון של ג’ודית רייגן, העורכת המיתולוגית של ספרי רייגן מבית הוצאת הרפר קולינס היה מתגשם, הרי שספרו של כוכב הפוטבול לשעבר או.ג’יי. סימפסון "אם הייתי עושה זאת" (כלומר רוצח)," כך זה היה מתבצע", היה יוצא לחנויות בסוף השבוע הזה (הסופרבול וויקנד), והופך לרב מכר היסטרי; הראיון שערכה עם סימפסון היה כבר משודר ברשת פוקס בפריים טיים, וזוכה ברייטינג חסר תקדים; והיא עצמה, הייתה הופכת לאופרה של עולם המו"לות : גאונה רב-תחומית שפרצופה הנאה מתנוסס מעל לאימפריית הספרים שבנתה (כמעט) בעשר אצבעות.

במקום זאת, רייגן, האייקון הניו-יורקי של תעשיית הספרים, נמצאת בגלות מרצון באל.איי, שם היא מתאוששת מן הפיטורין הפומביים המשפילים שבאו בעקבות כשלון הפרויקט (שסוקרו בטון בלתי מוסתר של שמחה לאיד בכלי התקשורת); מתכננת את המשך הקריירה שלה בתחום המולטימדיה (היא נשבעה שלעולם לא תוציא לאור אפילו ספר אחד נוסף), וגם טיול של חשבון נפש במזרח הרחוק, שירחיק אותה ככל שניתן מהלוקיישן הניו-יורקי שבו התרחש הקרקס של חייה.

אבל אם רייגן היא משל לאג’נדה הפמינסטית שאותה היא מייצגת כבר שנים, הרי שהיא לא נותנת לעצמה לשקוע ברחמים עצמיים. כי על פי רייגן, רחמים עצמיים הם חולשה אנושית בלתי נסלחת של כל אותן נשים שנשארות ערות בלילה, מיבבות לחברותיהן בטלפון על ה"מניאק התורן", ומנציחות את מעגל הלוזריות, הפסיביות והפאטתיות שמותיר אותן חסרות אנרגיה וקורבניות.

רייגן, שמעדיפה את הנשים שסביבה עצמאיות ואקטיביות, היא הוכחה חיה לכך שקינאת הפין הפרודיאנית יכולה לתקוף לא רק ילדות בנות חמש, אלא גם נשים בנות 50: על פי השמועות, בימיה הטובים, היא נהגה להסתובב במסדרונות ההוצאה ולהתרברב כי "יש [לה] את הזין הכי גדול בבניין".

אבל הפמיניזם של רייגן, הברונטית היפה שנראית צעירה בשנים רבות מכפי גילה (53), הוא אמביוולנטי, כזה שלא מהסס להשתמש בנכסיו הנשיים כשהוא נדרש לכך. עובדה -
סופר שמכיר אותה מכנה אותה "הווגינה המוזהבת"; היא עצמה אוהבת להתהדר בכינוי "שרמוטה של בתי מלון"; ובשוק הספרים מסתובבות אגדות אורבניות רבות על האופן שבו היא סוגרת עסקאות עם סופרים (שמערב לעיתים קרובות ביזנס עם פלז’ר).

אבל גם אם הכעס של רייגן על הכוח הגברי בעולם, מטופל לעתים בדרכים בלתי שגרתיות, אין ספק שהוא אותנטי. בראיונות רבים שהעניקה לתקשורת, שטחה רייגן את משנתה הלוחמנית, לפיה נמאס לה מעורכים גברים שמכוונים לנושאים שמעניינים רק אותם, למרות שרוב הקוראים הם נשים. בהתאם לכך, גיבשה סביבה חבורה עם השקפת עולם שונה (במילים שלה - "ממש כמו שעושים היהודים"), במטרה לשנות את פניו של ענף הספרים.

האובססיה של רייגן עם העם היהודי החלה הרבה לפני פיטוריה, וגם תרמה לבסוף לנפילתה. בעולם הפוליטיקלי קורקט הניו יורקי, דיבורים על קונספירציה יהודית מתקבלים באופן אוטומטי כגילויי אנטישמיות. רייגן כבר הסתבכה בעבר כשנשמעה באקראי מספרת לקולגות איך בבניין הדירות שלה החליף מישהו את הקלפים שבמזוזות בשטרות של דולר (מאוחר יותר התברר שהיה זה בעלה). מחקירה של עובדים נוספים, התברר שרייגן גם לא היססה לרדת על אנשים בגלל צבע עורם או נטיותהם המיניות.

היא עצמה ביטלה את הטענות וייחסה אותן לסגנון הניהול החופשי שלה, לאישיותה הפרובוקטיבית, לסגנונה הנועז והצבעוני, ובעיקר לצרות מוחם של הכפופים לה. רבים מהם היו בעיניה כל כך אימפוטנטיים, שהעבודה במחיצתם הייתה סכנה של ממש לביזנס. היא האמינה שבלעדיה הם היו מחוסרי עבודה (מאחר שהצליחה להכפיל את מספר העובדים בספרי רייגן בפחות מארבע שנים). העובדים כינו אותה בשיחות סגורות "ביצ’ית" "הפכפכה" ו"חסרת שליטה", ואף הונחו על ידי המנהלים ללמוד את הרקע שלה, לפני שהם מתחילים לעבוד במחיצתה.

רייגן אולי מצטיירת כקריקטורה של כלבה אולטימטיבית, אבל עם ההצלחה שלה כמו"לית ועורכת, קשה להתווכח. על פי דווחים לא רשמיים, היא הכניסה לענקית המדיה ניוז-קופ שבבעלות הרפר-קולינס, 120 מליון דולר בשנה (ניוז-קופ נמצאת בשליטת רופרט מרדוק, הביליונר שנכנס לשוק הישראלי כשרכש תשעה אחוזים ממניות ערוץ 10, והאיש שאחראי במידה רבה לפיטוריה של רייגן).

רייגן התמחתה בייצור של ספרים אוטוביוגרפיים חושפניים שנכתבו על ידי סליברטאים ואישי ציבור, נהנו ממקדם מכירות בטוח, והפכו, לפיכך, לרבי מכר בין-לילה. הבולטים בין רבי המכר שיצאו תחת "ספרי רייגן" הם "הודוי" של ג’יימס מקריווי, מושל ניו ג’רסי שהסתבך בסקנדל מין עם יועצו הישראלי, גולן ציפל; "כיצד לעשות אהבה עם כוכבת פורנו" מעורר הבאזז של ג’נה ג’יימסון, ו"חלקים פרטיים" הסנסציוני של האוורד סטרן.

אולי בשל ההצלחה המסחררת של נסיון העבר, ראתה רייגן בפרוייקט או-ג’יי הימור בטוח. הלכה למעשה, זו היתה פארסה כבר מהתחלה. תוכנו של הספר היה ספקולטיבי, מכיוון שהוא לא הודפס גם אחרי שהודעה עליו יצאה לתקשורת. כשטיוטת הספר (שרייגן רצתה לקרוא לו "איך עשיתי זאת" והתפשרה לבסוף בלית ברירה עם עורכי דינו של סימפסון על "אם הייתי עושה זאת"), הודפסה לבסוף - התברר כי הוא סיפור אהבה מלא יצרים יותר מאשר ווידוי של רוצח.

בשלב הזה, אפילו רייגן התחילה להילחץ, ומסרה את כתב העת לפסיכולוג משפטי, במטרה שייתן את חוות דעתו המקצועית, שתודפס על גבי כריכת הספר, לפיה הספר נכתב על ידי פסיכופט. אבל אפילו רייגן היצירתית לא הצליחה להדוף את ההתקפה התקשורתית ואת דעת הקהל העויינת שמצאו בפרויקט פגמים מוסריים רבים (ולא הועילה העובדה שההוצאה הסכימה להעביר את כל הרווחים ויותר למשפחות הקורבנות בראון וגולדמן, על אף שלא התכוונה לכך מלכתחילה). וברייגן עצמה, ראו נבלה מוצצת דם, שמנסה לבנות מוניטין ורווחים על ידי נתינת במה לרוצח שפל. לבסוף הסכימה עם המסקנה שיש לבטלו.

גם בראיון שערכה רייגן עם סימפסון (ושלא שודר מעולם), היא לא הצליחה להשיג וידוי גורף, אך לזכותה ייאמר שהצליחה לגרום לסימפסון להודות שהוא זוכר את הסכין ואת הארנק והמפתחות ששכח במכנסיים שלבש בזירת הרצח. על השאלה אם הוא הולך לבקר את קברה של אשתו, ענה סימפסון: "אני הולך לקבר ומקלל אותה על שהרסה את חיי", ולרייגן אמר, אוף דה רקורד," יום אחד אולי אני אקלל גם אותך".

אבל סביר להניח שבימים אלה, דווקא רייגן היא שמקללת היום את או-ג’יי, ולא רק אותו, גם את מנהלי ההוצאה ששלחו אותה לספוג את אש התקשורת העויינת ( שכינתה את הפרויקט "מביש" "נצלני" ו"המכפיר ביותר בהסטוריה של הטלוויזיה ואולי גם בהסטוריה של הציוויליזציה המודרנית כולה"). אלה הציגו את הפרויקט כחלומה הפרוע של אישה אמביציוזית אחת, נעדרת גבולות מוסריים (למרות שכולם, כולל מרדוק, אישרו בשלב הראשון בהתלהבות את הפרויקט), ולאחר שספגו מטחי ביקורת והפסד של מיליוני דולרים, החליטו שרייגן "הרסנית" מידי עבור ההוצאה, ושלחו אותה לשוטט לבדה בשדירת החלומות המתנפצים.

וידאו: ג'נה ג'יימסון מדברת על הספר שלה
 

טרור בתנועה

 
אם להכנע לארוע טרור, אז עדיף בניו-יורק ולא בת"א (או בכל מקום אחר בארץ). בניו-יורק לפחות קורבנות הטרור לא מתנדפים מהשיח הציבורי בתוך יום, ומשפחותיהן לא נשלחות למסע מסוייט בשבילי הברוקרטיה הישראלית כדי לקבל סכומי כסף מגוחכים.

בניו יורק של שש שנים אחרי ההתקפה על מגדלי התאומים, הנצחת הקורבנות נמשכת, והאמריקאים עדיין מפגינים את אותו אבל פטריוטי מפורסם. האווירה הציבורית הזו, משמשת קרקע פוריה ליוזמה חדשה של ראש העיר בלומברג - תצוגה מובילית שתגיע לעשרים מדינות ותאפשר לאנשים שעדיין לא ביקרו בגראונד זירו, לחתום על שרידי קורות הברזל שנותרו מהבניינים, תמורת מתן תרומה צנועה. כל כספי התרומות שייאספו, יישמשו להשלמת אתר ההנצחה לזכר הקורבנות.

על רקע המלחמה בעירק, שיצאה מזמן מכלל שליטה, וגובה בכל יום קורבנות חדשים, אין זה פלא שהאמריקאים שמחים על כל הזדמנות שניתנת להם להיזכר בגיבורים של אותו בוקר נורא שבו הכל החל. ועכשיו גם לגעת בחתיכת ההיסטוריה הכואבת הזו, ולהשאיר בה חותם.
 
 

הנפילה של אופרה

אופרה וינפרי (צילום: רויטרס)
 אופרה וינפרי (צילום: רויטרס)   
אופרה ווינפרי לא מנוסה בהתמודדות עם כשלונות. אבל בכל קריירה יש גם נקודות שפל, והמיוזיקל "הצבע ארגמן", שהפיקה בהשקעה של מיליון דולר עבור ברודווי, מסתמן כאחת כזו.

אופרה מתמחה בליצור באזז אצל האוכלוסיות השחורות שבדרך כלל אינן פוקדות בהמוניהן את התיאטראות. אלה הגיעו בשנה שעברה באלפים מבולטימור, וושניגטון ופילדלפיה, ואפילו מטקסס וג’ורג’יה, כדי לצפות במחזמר מבית היוצר של נציגתם האולטימטיבית, המתעד פלח היסטוריה כאוב בתולדותיהם.

אבל עכשיו הגיע החורף הניו-יורקי הקר, אף אחד לא בעניין של טיולים ברחבי היבשת, והצלחת המחזמר תלויה לגמרי בקהל הניו-יורקי, שלגמרי לא מתלהב ממנו. מכירת הכרטיסים נמצאת בשפל, השחקנים המודאגים מופיעים בפני אולמות חצי ריקים, וההנחה היא ש "הצבע ארגמן" לא ישרוד את החורף הקרוב, ויירד מוקדם בהרבה מהמתוכנן.

אבל לא אחת כאופרה תיכנע בלא פייט ראוי, והיא מתכננת עכשיו מתקפה שיווקית אינטנסיבית שתחזיר את המיוזיקל לכותרות. על פי הדיווחים, היא לא תלך כל כך רחוק ותיקח על עצמה את תפקיד סופי (אותו גילמה בסרט), בגלל ששירה היא ממש לא הצד החזק שלה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by