בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
על הפלסטיקה 

על הפלסטיקה

 
 
אפרת אסקירה

קים קי דוק ייצר ב"זמן" אמירה בנאלית על יופי, שקורסת תחת רצינותו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ב"זמן", סרטו החדש של הבמאי הקוריאני קים קי דוק, אישה צעירה משוכנעת שבן זוגה מתחיל להשתעמם ממראה פניה, ולכן היא משנה אותם בסדרה של ניתוחים פלסטיים כדי לשמור על העניין. בתום חצי שנה, היא מחזירה את עצמה לחייו של הגבר שנטשה. דרך סדרה של טקסים שמשחזרים את החוויות שהיו לשניים בגלגול הראשון שלהם יחד, היא מנסה לגרום לו להתאהב בה מחדש אך מגלה - במה שאמור כנראה להיות אירוניה טראגית - שהוא עדיין לא התגבר עליה, הישנה, האישה שהיתה לפני הטרנספורמציה.

קים קי דוק לא נוהג לעשות חיים קלים לצופים שלו. גם כשהוא בפאזה הגוּתית, ישנה בסרטיו אכזריות כמעט אגבית שמופעלת על הדמויות, או שהן מפעילות על דמויות אחרות. הנפגעות הן בדרך כלל נשים, שנאנסות שוב ושוב ("בחור רע"), מוכות ("להרגיש בבית") או נרצחות (מחוץ לעיני המצלמות ב"אביב, קיץ, סתיו, חורף...ואביב"). זה קורה משום שהדמויות בסרטיו של קים נוטות להיות משניות, כלים שנועדו להמחיש את הדרך שבה הוא מפרש איזו תחלואה אנושית, כשלון של המציאות המודרנית, או לחילופין, תת-תמה בודהיסטית. כשהביצוע מהודק, הסרטים שלו מורכבים ועוצמתיים. אלא ש"זמן" הוא לא מהיצירות המבריקות של קים קי דוק, והאכזריות השרירותית שנוכחות בו, מעוררות אי מנוחה ששכרה לא בצדה.

"זמן" מבקש לשאת אמירה על האובססיה של הנשים הקוריאניות לניתוחים פלסטיים, וכן, כפי שמעיד עליו שמו, על מעבר הזמן והדרכים הצפויות והבלתי צפויות שבהן הוא משפיע על חייהם של אנשים. בגזרת האובססיה המדוברת, הסרט מציע צילומי תקריב, לרוב של ניתוחים פלסטיים במהלך התרחשותם. רק התיעוד הזה יכול לטעון למידה של ריאליזם בסרט, שכן לבד ממנו, "זמן" מכיל סדרה של סצינות שקשה להאמין שהיו מתרחשות במציאות. למעשה, קליניקת הניתוחים הפלסטיים ב"זמן", נראית יותר כמשרתת איזו מטאפורה עלומה מאשר כמכון רפואי לגיטימי אמיתי.

אין דבר חדש או מרעיש בהצגת ניתוחים פלסטיים כדרך לשמר יופי ולמנוע זקנה. מהבחינה הזו, המטאפורה שקים קי דוק ניסה לייצר, היא תפלה, ומשום שהיא מוצגת ברצינות תהומית, היא גם יומרנית במידה לא קטנה. גם הדיון ש"זמן" מבקש לבנות על מעבר הזמן קורס. הוא לא מייצר מספיק חומר רעיוני שיאפשר לכרוך אותו סביב איזה משל קדום על איך שאי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים, כי זה לא אותו נהר.

לבד מכך, הדמויות שמרכיבות את הסרט, החל בזוג האוהבים שהופרדו על ידי הניתוח, וכלה במנתח הפלסטי שאיפשר את השינוי, מופרכות כולן, והאישה המנותחת (המגולמת על ידי שתי שחקניות צווחניות שונות לפני ואחרי הניתוח) המשמשת פלקט של אישה קנאית ונרגנת, היא מעצבנת במיוחד. המשאלה שלה לייצר באמצעות הניתוח גיוון שיסתור את השעמום שבשגרה, היא ילדותית, ולא מתעלה לכדי טיעון משמעותי לגבי השפעת הזמן, כפי שהיא ודאי מנסה לעשות.

קים מעמיס על הסרט את התפישה הסגנונית הלירית שעבדה עבורו ב"אביב, קיץ, סתיו, חורף... ואביב", וב"להרגיש בבית", שכוללת אווירה הזייתית וחזרה סימטרית של סצינות בתפאורה דומה אך עם שינויים מינוריים בהתרחשות העלילה.

לרגעים, הטכניקה משכנעת ומייצרת תקווה ש"זמן" יגיע למקומות הרעיוניים שאיחל לעצמו, אולם הסצינה הסתומה האחרונה, שסוגרת מעגל שנפתח בסרט בסצינה הראשונה, מבהירה לבסוף שמדובר במשימה שהתרסקה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by