בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דיוקן הונגרי 

דיוקן הונגרי

 
 
תרבות נענע

פרק ראשון מתוך הרומן האחרון של סופרת רבי המכר אורלי קראוס ויינר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
אומרים שאדם אמור להרגיש כשהגורל מתדפק לו על הדלת. אבא שלי היה בטוח שישמע ברקע את הצלילים הכבדים שבפתח הסימפוניה החמישית של בטהובן. אבל באותו בוקר בהיר של חורף, שבו נחת החושך על משפחתי, הוא לא שמע דבר בתחילה מלבד ציוץ עליז של ציפורים.

אחותי הצעירה נועה היתה חיילת בת עשרים. הילדה הכי יפה והיותר מפונקת במשפחה. אבא, שהיה ממונה על הסעותיה לבסיס, הכין לה ולעצמו קפה במטבח, והתכונן נפשית לפרויקט השכמתה המתיש. לפתע החרידו אותו זעקות השבר שלה" - אני לא רואה! אני לא רואה כלום!" ברגע הראשון חשב שהיא מנסה להתחמק מהצבא ולהישאר בבית, אבל הצעקות נשמעו לו מבוהלות מדי.

הוא מיהר לחדרה וגילה אותה מוטלת על המיטה, אוחזת בראשה וצורחת בהיסטריה. עיניה היו לטושות בתקרה במבט לא ממוקד וכל גופה רעד. הוא הרים אותה, מיהר למכונית ונסע לחדר המיון הקרוב.

אחרי בדיקות ממושכות בישרו לנו בסופו של היום את הבשורה המרה. הסי-טי הראה גוש גדול באזור עצבי המוח האחראים לראייה. זה נראה להם כמו גידול. כך, ביום אחד רגיל לגמרי, בחודש מרץ, התרסקה לנו המשפחה. הרופאים לא רצו לנתח אותה. הם חששו מסיבוכים. אמרו שיש רק רופא אחד בארצות הברית, פרופסור זלצמן שמו, שיוכל לערוך את הניתוח הזה בהצלחה. אבל, הוסיפו, יש חשש שטיסה ארוכה כזאת תחמיר את מצבה, ולכן עדיף שהפרופסור יגיע לכאן. כששאלנו אם הוא יסכים לעשות זאת, ענו לנו שננסה לפנות אליו ישירות.

"דיוקן הונגרי"/ אורלי קראוס-ויינר, כנרת זמורה ביתן
פנינו. העוזרת שלו ביקשה שנשלח דוחות רפואיים מדויקים. שלחנו. יומיים מורטי עצבים הסתובבנו כמו אריות בסוגר סביב המחשב והפקס. בלילה של היום השני התקשר הפרופסור בעצמו. אבא, שענה לו, לא הצליח להבין כלום. כל ארבע השפות ששלט בהן, מלבד ההונגרית, נשכחו ממנו לפתע. אמא שלי חטפה ממנו את הטלפון, אבל פרצה מיד בבכי והעבירה אותו אלי. הפרופסור נשמע מאוד חביב וסבלני.

הוא לא נוהג לצאת מהמדינה לנתח חולים, אמר, אולם במקרה הזה יעשה מחווה, כיוון שהסיפור נגע ללבו. אלא שהמחווה הזאת תעלה סכום סמלי של רבע מיליון דולר. הודיתי לו בגמגום והנחתי את השפופרת בידיים רועדות, לאחר שהבטחתי לו שאנחנו נגייס את הכסף במהירות האפשרית. אחר כך לקחתי את ורד הצידה וניסיתי לשאול אותה, בנימת הקול הכי רגועה שלי: "מאיפה לכל הרוחות נשיג מאתיים וחמישים אלף דולר?”

"נמשכן את הבית של ההורים," ענתה אחותי הבכורה בענייניות של מתכנתת מחשבים, ואני חיבקתי אותה בהתלהבות. ממנה תמיד אפשר היה לצפות לגישה כזאת. היא היתה בלם הזעזועים וסמל היציבות במשפחה הסוערת שלי, היחידה משלושתנו שהיתה גם נשואה באושר וגם החזיקה בעבודה נורמלית. השאלה איך נחזיר את הכסף אפילו לא עלתה במוחי. ברור שקודם צריך היה להציל את נועה.

אולם עד מהרה החלו העניינים להסתבך. כשהצענו להורים למשכן את הבית, נזכרה אמא שהם כבר מישכנו אותו לטובת השיפוץ הגדול שערכו בו בקיץ שעבר. היא אמנם ניסתה לדבר על לבה של סגנית מנהלת הבנק, אותה החשיבה לידידתה האישית, אבל פניה היו נפולים כשסיימה את השיחה, "היא לא יכולה לעשות כלום," מילמלה ופרצה בבכי, "אלוהים אדירים, מי בכלל היה צריך את השיפוץ המחורבן?"

אבא, שבמהלך אותו שיפוץ איים לעזוב את הבית, חיבק את כתפיה ואמר, "די, יעל... באמת... איך יכולת לדעת שזה מה שיקרה? אבל מה עם החסכונות שלנו?"
"חסכונות?" בהתה בו אמא במבט מטושטש, והושיטה שוב את ידה לטלפון, אולם בדיוק אז הוא צילצל, והיא הרימה אותו בבהילות. אחרי שנייה היא נראתה מבולבלת, והושיטה לי את הטלפון, "זה מחוץ לארץ," מילמלה במבוכה. עניתי. מזכירתו של פרופסור זלצמן היתה על הקו, היא הסבירה שהוא כבר דיבר עם הרופאים בארץ והיה מעדיף לקבוע תאריך לניתוח, אם זה בסדר מצדנו. לא יכולתי לספר לה שעוד אין לנו מושג מאין נשיג את הכסף, לכן עניתי שזה בסדר גמור והיא קבעה את מועד הניתוח לשבעה באפריל, שלושה שבועות מאוחר יותר.

כשסגרתי את הטלפון, רעדתי ממתח. שלושה שבועות לא נראו לי זמן ארוך מספיק כדי להשיג סכום כזה של כסף. "אין בררה," אמרתי לפרצופיהם המיואשים של בני המשפחה שלי, "צריך להתחיל לעשות מגבית בקרב כל בני המשפחה, החברים וכל מי שאתם יכולים להעלות על הדעת".
"מה עם החסכונות שלנו, יעל?" חזר שוב אבא בעצבנות. היה ברור שהוא מאוד לא רוצה לבקש תרומות ממשפחה וחברים. זה היה מוזר, אבל דווקא הוא, שנאהב על ידי כל כך הרבה אנשים, חש רתיעה כשהיה צריך לבקש מהם משהו.

"חסכונות, כן," מיהרה אמא להתקשר שוב לחברה שלה מהבנק. ואחרי שיחה קצרה סגרה את הטלפון ואמרה, "יש שם איזה שלושים אלף דולר, אבל אם נוציא אותם עכשיו, הם יהפכו לעשרים ושניים בערך."
"מה נעשה?" הליט אבא את פניו בידיו.
"נתקשר לכולם," ענתה לו ורד, והביאה את ספר הטלפונים המשפחתי מהמטבח, "משפחה, חברים, קרובים, רחוקים, אסור לדלג על אף אחד, שיחות קשות במיוחד תעבירו אלי."

את הלילה העברנו בשיחות טלפון מרתוניות לכל בני המשפחה והחברים. כולם היו מבוהלים ונרעשים לשמוע על מה שקרה לנועה, אבל בשורות גדולות בקשר לכסף הנדרש לא היו לאף אחד. אחד הדודים של אמא שלי, רופא במקצועו, הציע לקשר אותנו עם נוירולוג אחר, שהוא הכיר, שוודאי יסכים לערוך את הניתוח בפחות כסף. קרוב אחר סיפר שלחברים שלו מוותיקי הצנחנים יש קרן מיוחדת למקרים כאלה, והוא ינסה לגייס אותם לטובת העניין שלנו.

דודה אחרת, דתית, הציעה ליצור קשר עם הרב שלה, שלדבריה ידע לעשות נפלאות בזיהוי בעיות רפואיות, ובמציאת הרופא המתאים לטיפול בהן. "קוראים לו הסי-טי. הוא יותר טוב אפילו מהרנטגן," היא אמרה לי בהתלהבות ואני החזקתי את עצמי בכוח שלא לפרוץ בצחוק מהול בבכי. עד שהחלו לעלות דמדומי הבוקר, היינו כבר מותשים ומיואשים. אם היינו מקבלים מאה דולר על כל עצה שזכינו לה, היינו יכולים לנתח את נועה פעמיים. אבל לרוע המזל, זה לא קרה. בכל המשפחה החמה, הרועשת והדביקה שלנו, לא היו אנשים שיכלו לגבות את העצות שלהם בסכומים כאלה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by