בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אדולף ואני 

אדולף ואני

 
 
שרון שילוח

בועז ארד בוחן את מושג האשכנזיות ואת האפליה השקטה כנגדה דרך דמותו פשוטת העור של היטלר, גפילטעפיש וזוהר ארגוב בתערוכותו "ווזווז"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך העבודה "החדר של צייד הנאצים"
 מתוך העבודה "החדר של צייד הנאצים"   
בימים אלו פתוחה לקהל הרחב תערוכתו של בועז ארד, "ווזווז", במרכז לאמנות עכשווית, שבאה לתבוע מחדש את כבודו האבוד של האשכנזי "האחר" בישראל. גולת הכותרת בתערוכה זו היא מיצב בשם "החדר של צייד הנאצים": חדר ריק בקומה הראשונה של הבניין, בו פרוס היטלר, שעורו הופשט ממנו כשטיח על הרצפה, ושרגליו וידיו פרוסות לצדדים וראשו מונח במרכז. מסביבו תלויים ציורי צלב קרס בצבעים ווריאציות שונות שנראות יותר כמו ציורי ילדים.

האימה המוכרת לנו מהדימוי הזה, לא קיימת בהם והם אפילו נראים פתטיים במידה מסוימת. בועז ארד, ששנים משחק עם הדימוי של היטלר בעבודותיו, פרש אותו כאן כדב שניצוד על ידי ציידים. דימוי זה מעורר גיחוך וצחוק בקרב המבקרים, לאו דווקא בשל ההנאה מלראות את היטלר בצורה כזו, אלא, כך נדמה, מהמבוכה שגורמת להם הסיטואציה.

אמנם המיצב הזה הוא מה שמושך את עיקר תשומת הלב לתערוכה, אך למעשה קיימים בה בעיקר עבודות וידאו של ארד, שלוש ליתר דיוק, המרכיבות טרילוגיה מסוימת. הטוב והמיוחד מבינהם הוא "מה את שותקת" או בשמו האחר "גפילטעפיש". הסרטון הוא מעין גרסה של ארד ל"פסיכו" הסובבת סביב דיאלוג שהוא מנהל עם אימו בעת שהיא מכינה את הגפילטעפיש המסורתי של עדות אשכנז.

לאורך כל הסרט לא נראה ראשה של האם. את שטף דיבורה, על מבטאו האשכנזי הכבד, מדובב ארד בעצמו, כשתוכי (כסמל לחיקוי) על כתפו. בחלקים אחרים של הסרט, מדובב אותה ראש בובה בדמותו, שמיד יוצר הקשר לראש הדג הכרות המונח אצלה על השיש. אמו של ארד מספרת על המאכל והקשריו: ממי למדה להכין אותו, מאיפה הגיע המתכון שהיא משתמשת בו. היא מדברת על כך שאין לה בעיה עם אוכל מזרחי אבל היא לא אוהבת חריף, לעומת המזרחים ששונאים גפילטעפיש, כי הם לא אוהבים את האשכנזים והמאכל הזה הוא כסמל לאשכנז בעיניהם. ארד שואל את אמו אם היא אוהבת מזרחים בכלל, והיא עונה שמעולם לא שפטה אדם על פי עדתו אלא על פי האדם שהוא.
 
מתוך העבודה "גפילטעפיש"
 מתוך העבודה "גפילטעפיש"   
התמהיל של הסרט כולו, הכולל את ראש הדג (ואת ראשו של ארד) הכרות, הביצים, הירקות, טחינת הדג במכונה, המבטא האשכנזי של האם - כולם ביחד יוצרים תבשיל מצחיק והומוריסטי שנוגע בעדתיות, בגזע ובשורשים אשכנזיים שאינם קיימים למעשה, מלבד בגפילטעפיש עצמו. הסרט ממשיך ומתאר את ביתה של האם על כל אותם חפצי נוי "אשכנזיים" וגלותיים בבית: מפות קרושה לבנות, פורצלנים ישנים ופסל, ובו מספר דמויות חבוקות מסביב לגזע עץ הכולל תיאור של האם:" זו משפחה מאוחדת מסביב לגזע", היא מסבירה. אכן כן.

בסרט הווידאו "עד מתי?", שר ארד, ביחד עם הבובה בדמותו, את השיר המוכר "עד מתי?" בקולו של מי שהוגדר כמלך הזמר המזרחי, זוהר ארגוב. הפרשנות של ארד לטקסט הזה, שנכתב על ידי האשכנזי עוזי חיטמן ללחן טורקי, מסכמת אולי בצורה הטובה ביותר את התייחסותו ותפיסתו של ארד לגבי מוצאו: הבדידות והכאב המתוארים בשיר, הם בדידותו של האשכנזי (ולא של המזרחי ששר את השיר), הווזווז הגלותי, שאין לו כל קשר לארצות הים התיכון המקיפות אותנו, ששורשיו נלקחו ממנו בשואה ואינם עוד, שהעולם המערבי (וזאת השואה הוכיחה היטב) מעולם לא ראה בו חלק. כאן בישראל, הוא מזוהה בעיקר עם "כשלון השואה", משום התפיסה לפיה הובל כצאן לטבח על ידי הגרמנים, ולכן הוא לא באמת ישראלי.

במרכז התערוכה נמצאת האפליה ההפוכה, השקטה, זו שלא מדברים עליה וזוכה למעט מאוד יחסי ציבור - אפליה כלפי המוצא האשכנזי, שלפי ארד "רובו אכל פה חרא כמו המזרחיים, רק שלא היה להם את מי להאשים". התערוכה נוגעת בנושאים טעונים וכבדים, אבל מצליחה לעשות זאת בקריצת עין. גם אם התחכום בה לא פורץ דרך, חשיבותה טמונה בנושאים שהיא מעלה לדיון בהקשר של סטריאוטיפים מקומיים ותפישות ביחס למושגים כמו עדתיות ושורשיות.

התערוכה לוקחת את המושג "ווזווז", מין שם גנאי שמבטא זלזול באשכנזים על משקל ה"פרענק" המזרחי מנגד, ומפרקת את מרכיבי הזהות שלו, כשהיטלר והשואה הם כמובן אחד מהם. המיצב המציג את היטלר (בדיוק בצורה בה לא רצה הצורר הנאצי להיתפס) כמי שנפל בשבי והפסיד, מתקשר לשלושת עבודות הווידאו רק במובן זה של פירוק המושג "אשכנזי" והדימויים המזוהים עימו.

כשרואים את המיצב בו היטלר, הנואם הכריזמטי אחוז הטירוף, מוצג כדב שעשו ממנו שטיח, מתעוררת לשנייה אחת תחושה קלה של חילול קודש, כאילו הדימוי של היטלר הפך כמעט קדוש כמייצג של השואה (מכאן גם של יהודי אשכנז) ואסור לגעת בו. תחושה זו כמובן חולפת, אך נדמה כי יצירת האמביוולנטיות והמבוכה של הצופה כלפי המיצב, היא אחד מהדברים אותם רצה ארד להשיג בתערוכה זו.
 

מיהו אשכנזי

מתוך העבודה "מרגלית"
 מתוך העבודה "מרגלית"    
גם תערוכת היחיד של איה בן רון בגלריה שלוש, "מרגלית", עוסקת בנושאים דומים. במרכז התערוכה מוצגת עבודת וידאו של האמנית המלווה בסדרת הדפסים ותחריטים. הסרט "מרגלית" הוא בעצם מעבר של מצלמה על ביתה של אשה מבוגרת, כנראה רופאת נשים בעברה. המצלמה שעוברת על פנים הבית, בליווי של רעשי גלגלים חורקים, חושפת דמות גלותית, אשכנזית ומבוגרת, שהפורצלנים, הספרים הישנים, מפות הקרושה הלבנות, כסא הגינקולוגים הישן, המפשקים המוצבים כחפצי נוי על המדף – כל אלה יוצרים תחושה מנוכרת וחסרת שורשים, כשהדמות החסרה המצטיירת בראשו של הצופה, היא גלותית ובודדה.

בן רון, כך נדמה, מנסה להדגיש את אותה גלותיות וחוסר שייכות של עדות אשכנז בעבודה זו, כשם שעושה בועז ארד. בקומוניקט המלווה את התערוכה, מוסבר כי מדובר בסבתה של האמנית שאיננה עוד בין החיים. בסרט קיימת דמות מונפשת בלבוש פרח עם עלי כותרת לראשה, המשוטטת בבית, עולה על כסא הגניקולוגים, משחקת עם שרשרת פנינים שנקרעת וכו'. אך מלבד ההקשר, הניגוד הברור בסרט בין השורשיות של צמח לשורשיות אנושית שאינה קיימת כאן, בין החיים למוות – הפרח בדמות האשה אינו באמת מוסיף ערך כלשהו לסרט המוצג ולעיתים אף פוגע בו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by