בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כיבוי צופים 

כיבוי צופים

 
 
לילך וולך

ארקדי גאידמק וסמי עופר שיחקו במי משתין יותר רחוק ב"רוקדים למען ילדי הזהב". אז תסלחו ללילך וולך אם היא לא מתרגשת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארקדי גאידמק (צילום: רויטרס)
 ארקדי גאידמק (צילום: רויטרס)   
בואו נשחק בנדמה-לי. נעמיד פנים שאנחנו חיים במין מקום כזה, בו מי שיש לו הרבה מאוד כסף הוא גם טוב לב. ונדיב. וישר. נעמיד פנים שמי שיש לו, מייד רוצה גם לתת לאחרים שלא יחסר להם, סתם כך, מבלי שייצא לו מזה כלום. ועכשיו – בואו ונתעורר.

פעם, כשישראל היתה צעירה, הבון טון היה צריף רעוע בשדה בוקר, לחם משלשום עם לבניה וחוב קטן וחינני למשרד השיכון. אנשי הרוח הציוניים דחו מעליהם את הבורגנות השבעה, הביטו בזעם לאחור אל הוריהם שציקצקו בתדהמה אל מול הציוניזמוס, והתגאו ביבלות העמל שפרחו על ידי הפסנתרנים שלהם, כאילו היו עדיים נדירים.

זה כמובן היה נאיבי ומעט מטופש, אבל עבד בזמנו. עם הזמן (וזה לא לקח הרבה זמן), הבינו כולם שבשביל להקים מדינה צריך גם כסף, ובשביל להסתבך במלחמות צריך עוד הרבה יותר כסף. עם עקרונות לא קונים במכולת, ומי שהיה צריך, כופף את ראשו וקיבל את רוע הגזירה.

מאז ועד היום, קרה לנו שלא רק שהתכופפנו, אלא גם המלכנו על עצמנו את בעלי הממון. אנחנו מעדיפים להביט לכיוון אחר כשהם מכופפים את החוקים, להעמיד פנים שנפתח לנו השרוך בנעל כשהם מרשים לעצמם את מה שאף אחד אחר לא, ולספר לעצמנו שזה גשם ברכה כשאתם יודעים מה זה באמת.

אירועי התרמה הם פונקציה חברתית, לא מהסיבות שדווקא היינו חושבים עליהן. הדאגה לנחשלים, לנדכאים ולאלו שלא שפר עליהם גורלם בחברה, היא דווקא משנית. מה שהופך את זה לחברתי, זה מה שהחברה תחשוב על השועים והתורמים. קשה לי להתרגש כשסמי עופר וארקדי גאידמק משחקים בתחרות השתנה לרוחק כשאחד תורם מיליון שקלים והשני מנדב שני מיליון. האחד מנסה לקנות את המדינה והשני את מעוז האמנות, ולשניהם הסכומים האלו חוזרים ממס הכנסה בסוף השנה, אז תסלחו לי שהעיניים מסרבות להתלחלח.

מופע "רוקדים למען ילדי הזהב", נגוע כמו כל מופע התרמה בטעם רע, מאולצות וטונות של אהבה עצמית. תגידו "אין דבר, המטרה מקדשת"? אפשר להסכים עם המטרה החשובה, אבל לא עם הצביעות. כשחברת הדואר, המונופול הישראלי, תורם ל"ווראייטי", זה נחמד, אבל לא משכיח את זה שקלדניות הדואר מועסקות בתנאי ניצול.

לראות את חצי הכוס המלאה ניתן כשאין זו כוס תרעלה. האם ניתן לסמא את עינינו בתרומה חד פעמית "עבור הילדים", או שמא אנחנו דורשים טיפול שורש חברתי?

בקטנה
* " לא כל מה שבא מאסטרדם מגיע בדרך שאתה חושב"? באמת הדרך הטובה ביותר למכור משקה חדש היא לרמוז לגבי חומרים המועברים דרך הישבן?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by