בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פריימל סקרים לכוסיות 
 
 
ניב הדס

בניגוד לרוחות הרעות שמנשבות בזמן האחרון, ניב הדס מתלהב מהחדש של "דת' אין וגאס" ומזהה בקטע הסיום של האלבום אלמנטים מהשביל שמוביל מגן עדן לגיהנום ובחזרה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
זה יום מוזר לכתוב בו שיש צדק או אלוהים (שזה כבר מזמן לא אותו דבר), ושמישהו דואג ומשגיח שהדברים שצריכים להתבצע אכן יתבצעו, לפחות לגבי.

כבר בערך עשור מלווה אותי הקונספט של איך צריך להישמע הרוק בימינו; זה התחיל עם "Open up" של "לפטפילד" וליידון, המשיך עם "אנדרוורלד", "Vanishing point" של "פריימל סקרים", עבר ל"כמיקל בראדרז", הסתובב סביב איאן בראון, חזר ל"פריימל סקרים", ריחף מעל דייויד הולמס ועכשיו הגיע סוף סוף ל"דת' אין וגאס".

הניימדרופינג האכזרי הזה לא היה חסר תכלית - הוא כלל את כל מי שבעשר השנים האחרונות סירב להצטרף למחנות הפרה-יסטוריים של רוק/אלקטרוניקה, מי שהחליט לשלב בין השניים וליצור משני הלכאורה-ניגודים האלה משהו הומוגני.

"דת' אין וגאס" התחילו דווקא בתור הרכב ביג-ביט אופנתי אי שם בסוף העשור הקודם. האלבום הראשון שלהם, "Dead Elvis", היה, למרות הנוסחאתיות שלו, אחד מחיקויי ה"כמיקל בראדרז" היותר מוצלחים בנמצא, אבל את הגינגה האמיתית, הם הרביצו שנתיים מאוחר יותר עם "The Contino Sessions" ועם סט אלקטרו מעולה של ריצ'ארד פירלס, האיש המרכזי של ההרכב, הרבה לפני שכל מיני מזרח גרמנים עם משקפי שמש החליטו שזה הדבר הבא.

"קונטינו" היה אלבום מוצלח עם הרבה כוונות טובות ואורחים מצויינים - איגי פופ, בובי גילספי ודוט אליסון (פירלס ימח שמו ואליסון הם זוג) - אבל כנראה שהיה צורך להמתין שלוש שנים נוספות כדי לזכות בעלה הקיסוס האמיתי שלהם.
 

אלקטרו על אמת

"Scorpio Rising", האלבום החדש, הוא בדיוק הנקודה אליה קיוויתי ש-DIV יגיעו. הוא מספק מצד אחד רוק גיטרות מלוכלך, שמזכיר מאוד את הסטוג'ס - אולי הלהקה המשפיעה של השנה האחרונה (אירוני קצת בהתחשב בעובדה שאלבום הבכורה שלהם יצא ב-1969) - ומצד שני צלילי אלקטרו חדים. ברגעים הסוחפים של האלבום הם מנוגנים עקב בצד אגודל, ויוצרים כאוס טוטאלי ונפלא, מבלי להיגרר לקקופוניה. אפשר לומר ש"Scorpio Rising" הוא אחיו המעודן והקומניקטיבי של "Evil heat" הפריימל סקרימי, עוד אלבום מצוין וקשה לעיכול שיצא השנה.

חשוב מאוד להתעכב רגע על המושג אלקטרו, והפונקציה שהוא ממלא אצל DIV. בניגוד ל"ג'יגולו רקורדס", "ליידיטרון" ו"פישרספונר", DIV מגיעים אליו לא מנקודה רטרואית, אלא בניסיונות לחקר הצליל, שמזכירים הרבה יותר את אנדרו וות'רול או ג'אגז קונר, מאשר עוד מופע מחווה לווינס קלארק. אלקטרו פאנק על אמת.

ועכשיו לשירים - ארבעת הקטעים הראשונים מרמזים על יצירת מופת, ללא תקלה אחת. קטע גיטרות עם חירחורי גסיסה של דוט אליסון, קטע שמארח את ההרכב הדטרויטי "אדולט" ועוד בלדה נעימה, שמזכירה את הרגעים היפים מהאלבום האחרון של דוט אליסון (שגם בו היה מעורב פירלס).

אחריו מגיעות שתי פאלטות, שקשה לצאת מהן - קטע עם ליאם "אלוהים למה?" גלאגר, וקטע עם פול וולר, שנשמע לא רלוונטי מתמיד, כולל הרגעים המכיבים של ה"סטייל קאונסיל". הבעיה היא שבניגוד לאורחים שהצליחו להרים את האלבום הקודם למעלה, הרי שכאן, נדמה שאין בהם כל צורך. יתרה מזאת, גלאגר הוא הרי לא יותר מגירסה חיוורת של גילספי, ו-וולר, מוכיח שמאז הג'אם, הוא לא יותר מאיגי פופ לייט. מי שכן משתלבת יפה היא הופ סנדובאל, ואם אנחנו כבר בעניין של הקשרים לאלבום הקודם אז ג'ים ריד מהמארי צ'יין שהתארח ב"קונטינו סשנז" הוא אחיו של וויליאם, שהיה בן זוגה של סנדובאל. אפשר גם פשוט להתעלם מהפרט הרכילותי הזניח הזה וליפול מהקול המלאכי שלה, שיושב בומבה על הביטים של פירלס בקטע סיום שנשמע כמו השביל שמוביל מגן עדן לגיהנום ובחזרה.

יש צדק בעולם, והשנה הזו, לפחות מבחינה מוסיקלית מוכיחה את זה. DIV הם עוד שפן בקייס של התביעה.


Death in Vegas: Scorpio Rising (הד ארצי/Concrete)

האזנה לאלבום החדש
האתר הרשמי של דת' אין וגאס
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by