בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בתחת 
 
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל משוכנעת ששונאי תורכים ובני בריתם הם היחידים שיכולים היו לברוא יצירה שטנית כמו זו, שאוגרת 10 שירי ביטלס בעיבוד פסאודו אוריינטלי לא מגרה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ושוב אותו רסיס חלום, שפוקד אותי זה לילה שלישי כבר: שלושה תורכים קשי-יום במכנסי עור צמודים, חוזרים עם רדת החשיכה מהיומית בקאסבה של איזמיר, כשלפלג גופם העליון - העירום, השרירי והמשוח בשמן - רק נוצות של תרנגולות ואווזים שחוטים. כולם מצויידים בשפמים ענקיים, משל היו סמורים שחורים מכורבלים על שפתם העליונה, והם עייפים, רוצים לישון, לשכב ליד הגבר שלהם, ולאגור כוחות לקראת הפסטיבל המתוכנן לאותו ערב, בו הובטח להם שיוכלו לשחוט בתולות ולרחוץ בדמן.

עם ההבטחה הזאת - למרות שלא נאמרה במפורש, כי אם רק נלחשה באוזני באדיבותו של כוח עלום - ועם חצי תאוותי במפשעתי, אני מקיצה מדי בוקר כשעיניי לחות ואיבריי מוטלים בערימה חסרת צורה על המיטה הזוגית. בחדר הטחוב מורגשת עדיין הנוכחות התורכית. אני אוהבת אותם, את התורכים. את כולם. הם חזקים. אני אוהבת גברים עם שפם. אני אוהבת את רסיס החלום הזה.

בקומפקט מנגנים לאורך כל הלילה שלושה תורכים את אותם עשרה שירים של הביטלס בלופ. הם מכניסים ומוציאים אותי כמו סורגת עמלה אל ומתוך שברי הזיותיי עם נגינתם המסתלסלת בנלעגות, קולם השברירי וחסר הזהות ועיבודיהם הדלים. אני מעריכה בעצב שהם ספק עלבון לתורכיה, ומן הראוי היה על חבריהם למנוע מהם לגעת בקלאסיקות של הביטלס, ספק עלבון עולמי, ואז על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה האזרחית לשרוף את שפמיהם.

אבל לשלושת המוסיקאים האלה אין שפם, כפי שעולה מעיון בתמונה המפוקסלת שמצורפת לדיסק. מן הסתם אין הם בדיוק תורכים. אולי תת-עם שהתפתח בחשאי בתעלות הביוב של קונסטנטינופול, ורכש את השכלתו המוסיקלית מעכברושים גידמים. אולי הם דוגמנים במנוסה של בנטון. אולי הם סטוק-איטקן-ווטרמן.

הכל יכול להיות, אבל שום דבר לא ברור. לא ברורה בחירת השירים, שרק אחד מהם (“Across the universre") נכתב אחרי 1966; לא ברורים הקולות הפיהוקיים והאמורפיים שצובעים את הלחנים הליברפוליים בשלושה גוונים אפורים של מוות שליו; לא ברור איך לא ניתן למצוא באלבום קאברים תורכי לשירים של הביטלס ולו הברקה מוצלחת אחת, אפילו היתה זו על גבול הקאלט הביזארי והמשועשע; לא ברור איך הצליחו השלושה לבחור מצד אחד רק שיר אחד של האריסון, הגאון השני בגדולתו ברביעייה (“Don’t bother me”), ומנגד, לברוא גירסא שטנית במיוחד לשיר היחיד של הביטלס שבאמת מטיל עלינו אימה גם בתצורתו הטבעית (“Nowhere man"); אבל יותר מכל, לא ברורים העיבודים החיוורים והשטוחים, שמתיימרים להיות אוריינטליים ומקוריים, אבל נשמעים כמו תרגיל סוף-שנה כושל של סטודנטים בינוניים למוסיקה מברקלי בעיבודים מזרחיים אותנטיים.

השניות היחידות שבשבילן שווה לטרוח ולהתיידד עם אחד ממוכי הגורל שמחזיקים באלבום הזה (לאומן תורכי קיצוני, לבטח) הן אלה שפותחות את “Tomorrow never knows” שסוגר את האלבום – בימים כתיקונם, אחד מעשרת השירים הכי מבריקים של לנון, ובימים איומים שכאלה, רק עוד קאבר תורכי מבעית עם אינטרו שמבטיח הרבה ומסתיים בתחת.


D.E.F. Orkestra: Beatles Alaturka (הד ארצי/Muzikotek)

הרשמי של התורכים העליזים
קטעים להאזנה מכל שירי האלבום
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by