בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בת ים קטנה ומתרוממת 
 
 (עיבוד מחשב: Mr. B)   
 
אריאל כהן

מול אגדותיהם של האחים גרים, שמתעקשות לחנך אותנו למציאת האביר על הסוס הלבן ולחתונה סטרייטית למהדרין, עומדות אגדותיו הרדיקליות של הנס כריסטיאן אנדרסן. מי שהיה הומו לא קטן בעצמו, דאג להשחיל את אהבתו לגבר סטרייט ואת מצוקותיו כנער נשי ודחוי לאגדות ילדים נאיביות, שהפכו לקלאסיקות. קחו, למשל, את בת הים הקטנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשאתה קטן, הקשבה לאגדות ולמעשיות לפני השינה עשויה להפוך לזיכרון קסום ומופלא. אין לך מושג עד כמה, אם בכלל, יכולים סיפורים תמימים כל כך להטביע בך את חותמם, להציב בפניך אידיאלים לא מציאותיים או להפוך את חייך לחלום שלעולם לא תגשים. ילדים קטנים מפנימים את עולם האגדות כפי שהוא. גם אם היום המסרים שלהם נראים לנו טיפשיים, יש להם משקל לא מועט בחיינו, בין אם במודע ובין אם לאו.

קחו, לדוגמה, את סיפוריהם של האחים גרים. רובם מבוססים על אותה נוסחה: נערה במצוקה, האביר על הסוס על הלבן מגיע, מושיע אותה, הם מתחתנים, ואז הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. סוף הסיפור. מה המסר? כבר מגיל אפס מחנכים אותנו לנחיתותה של האשה; כל עוד היא ללא גבר, נגזר עליה לחיות חיים ריקניים ולעבור מצוקות נוראיות. אך אל דאגה! כשיגיע הגבר המושלם, "על הסוס הלבן", ייפתרו כל בעיותיה: הם יתחתנו, הוא ימלא את חייה הריקניים באהבה אינסופית, והיא תהיה מאושרת איתו לנצח נצחים.

אם נחשוב על זה היום, ברור שזה אידיוטי. מה הסיכויים שהם לא יריבו על כלום ויעשו קוצ'י-מוצ'י זה לזה כל היום? האם זה הגיוני שפתרון של כל בעיה, ולא משנה מהי, יהיה נעוץ בידיו של אביר זר ואנונימי על סוס לבן? והאם הביטוי "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" יכול להיות מציאותי? מה, לא קרה להם שום דבר מצער, שהפסיק ולו לרגע קט את האושר המושלם שלהם?

אולי כילדים נוח לנו לשמוע שהסיפור נגמר בטוב. מצד שני, המסר חודר לתוך מוחותינו הקטנטנים ומבהיר לנו שהדרך היחידה לזכות באושר היא למצוא את האביר על הסוס הלבן ולהתחתן איתו. מי מאיתנו לא האמין שהכל יסתדר ברגע שימצא בן/בת זוג? האם לא קרה שנכנסנו מבעיה כלשהי לדיכאון, ומיד חשבנו שכשנמצא את האביר הפרטי הנכסף, כל חיינו ישתנו פתאום; האביר יפתור בשנייה אחת את כל מצוקותינו ולא נהיה עצובים יותר? והאין זה ידוע שאשה שהתחתנה היא אשה מאושרת, ומי שלא התחתנה היא בוודאי מסכנה ואומללה, וכנראה גם משהו לא בסדר בראש שלה? אחת מהסיבות העיקריות לצורת המחשבה המעוותת והילדותית הזאת היא העובדה שכבר מגיל אפס החדירו בנו את "נוסחת האושר" הזו, בין היתר על ידי אגדות ילדים עם סוף לא מקורי שכזה.
 

שלגייה נימפומנית

האחים גרים. לא ידידותיים
 האחים גרים. לא ידידותיים   
האחים יאקוב ווילהלם גרים היו ספרנים ובלשנים גרמנים, שפעלו בתחילת המאה ה-19. האגדות המוכרות לנו כיום תחת שמם לא היו פרי דמיונם כלל וכלל. למעשה, הם לא חיברו אף לא אגדה אחת. בעברן הרחוק היו האגדות סיפורי עם, שעברו מפה לאוזן במשך דורות. אותם סיפורי עם לא נכתבו כלל, אלא עברו מפה לאוזן בקרב מספרים רבים (אגדות בודדות אמנם נמצאו בכתבי יד עתיקים כבר במאה ה-16, אבל גם עיבוד לכתב זה לא נעשה באופן מסודר). כל אחד מהם הוסיף, השמיט ושינה קטעים בהתאם לרצונו ולתחושותיו. הגרסאות לאגדות היו רבות מאוד, והשינויים בהן היו לעתים כה מהותיים, שלא תמיד היה ברור שמדובר באותו הסיפור.

במקור היו אותן אגדות עתיקות סיפורי אימה ברוטאליים, שופעי מיניות ופורנוגרפיה, שמטרתן העיקרית היתה לחנך את הילדים על בסיס הפחדה. נהוג היה לספר אותם גם בחברת המבוגרים. האחים גרים ידעו כי לאגדות יש מסר חשוב, אך הצורה שבה הוא מועבר אינה מתאימה כלל וכלל לילדים קטנים (למשל: לא לדבר עם זרים וכך להיזהר מאונס - "כיפה אדומה", לא ללכת אחר מבוגרים שמציעים ממתקים וכך להיזהר מפדופילים - "עמי ותמי"). פועלם של האחים היה באיסוף כל אותן אגדות, יחד עם עוד סיפורי עם גרמניים נושנים, ובשכתובן של הגרסאות ה"עדינות" יותר של כל אגדה בצורה שתתאים יותר לילדים קטנים. הם לקחו את סיפורי האימה האלה, השמיטו את קטעי הפורנו לחלוטין ושינו את הדמויות ואת העלילה, בעיקר את סוף הסיפור (שלרוב היה נורא ואיום), לתכנים שיתאימו יותר לילדים.

השינויים שעברו חלק מהאגדות עם השנים אכן התאימו יותר לגיל הרך (למשל, "שלגייה" - סיפורה של אם הכועסת על בתה הביולוגית, שלגייה, בגין גילוי עריות ונימפומניה, הפך לסיפור על קנאה אובססיבית של אם חורגת ביופיה של בתה; במקום שבעה גברים חרמנים צצו שבעה גמדים חמודים ונטולי מיניות, ובמקום לחזור לזרועות אביה בסוף הסיפור, היא חוזרת לזרועותיו של נסיך יפה תואר). למרות זאת, עד היום ניתן למצוא שרידים של מיניות ואכזריות שנותרו בחלק מהסיפורים של האחים גרים, גם אחרי השכתוב החינוכי. לדוגמה, הסיפור על "כחול הזקן", רוצח הנשים הסדרתי, או הסיפור על "אמא הולה" בעלת השיניים החדות.

וכך, ממהדורה למהדורה, הסיפורים הצליחו יותר ויותר ואף עשו שם בעולם כולו. מה שאיש לא שם לב אליו הוא שברוב האגדות שונה גם המסר החינוכי. במקום המסר הקודם הועברו שני מסרים עיקריים: הראשון הוא שכל שעלייך לעשות כדי להיות מאושרת הוא להיות אשה צייתנית ופסיבית. הגיבורות בכל סיפורי האחים גרים מקפידות לעמוד בקריטריונים הללו, וזאת לעומת הדמויות הנשיות האקטיביות והדעתניות, שבדרך כלל מלוהקות בתפקיד של מכשפות או נשים מרושעות, שבסוף מקבלות את עונשן.

המסר השני הוא, כמובן, שאביר חלומותייך הוא זה שאמור לגאול אותך מייסורייך, ומיד ברגע שתמצאי אותו, הכל יבוא על מקומו בשלום, וכל בעיותייך, לא משנה מהן, ייפתרו. דוגמאות לכך ניתן למצוא ב"שלגיה", "היפהפייה הנרדמת", "סינדרלה", "רפונזל", "כיפה אדומה", "כחול הזקן", "נסיך צפרדע", והרשימה עוד ארוכה. האחים גרים כנראה חשבו שכל סיפור חייב להסתיים בסוף טוב, ועבורם, סוף כזה שווה ערך לחתונה עם אביר. כל כך מתאים לסטרייטים.
 

הומו חינוכי

פשוט מדהים לגלות עד כמה אגדות ילדים יכולות להיות שונות מנקודת מבט של הומו. קחו, למשל, את הנס כריסטיאן אנדרסן (1805-1875). הנס הצעיר היה כותב אגדות ילדים הומו שחי בדנמרק ופעל פחות או יותר באותה תקופה שבה פעלו האחים גרים. אלא שההבדלים הספרותיים בין האגדות שכתב ההומו הדני לאלו שכתבו המתחרים שלו מגרמניה גדולים כמו המרחק הרב שהלכו עמי ותמי ביער השחור עד שהלכו לאיבוד.

לא רק שאצל אנדרסן הסיפורים הרבה יותר עמוקים ונטולי נוסחה קבועה, אלא שהם גם נוטפות ביקורת חברתית עמוקה: על חשיבות יתר למראה חיצוני או למעמד חברתי ("הברווזון המכוער", "איזה הבדל!", "כל דבר במקום הראוי לו"); על הלחץ והכפייה הבלתי פוסקים מצד החברה לנישואים, גם אם הם אינם מבוססים על אהבה ("אצבעונית", "הרועה הקטנה ומנקי הארובות"); על חוסר נכונותה של החברה לקבל סוג שונה של אהבה ("בת הים הקטנה", "חייל הבדיל"); על מוסכמות חברתיות שהמציאו בני אדם, שלא תמיד תואמות את המציאות ("סיפורה של שנה", "הפעמון", "משהו"), ובכלל, על העמדות הפנים, הריקנות והצביעות של החברה ("בגדי המלך החדשים", "הזמיר", "הנסיכה על העדשה"). יכול להיות שאנדרסן רצה להשפיע על ילדי דנמרק ולהפוך אותם לאנשים טובים יותר?

כבר בהיותו בן 11 נפטר אביו. משפחתו הייתה ענייה, והוא נאלץ לעזוב את בית הספר. אמו היתה כובסת אלכוהוליסטית ולא דאגה לו כלל. היא שלחה אותו לעבוד בבית חרושת, אך שם לא הפסיקו ללעוג לו ולהקניט אותו על כיעורו ועל נשיותו. לבסוף אמו ויתרה לו והרשתה לו להישאר בבית. צמוד לסינר אמו הוא הרבה לשחק בבובות ואפילו בנה והפעיל לעצמו תיאטרון בובות קטן, כולל תפירת התלבושות קומפלט.
בגיל 14 החליט אנדרסן שהתיאטרון הוא ייעודו, עזב את ביתו, ונסע לבדו עם מעט כסף לקופנהגן, למרות שלא הכיר שם איש. לאחר נסיונות כושלים ולא מועטים להגשים את חלומו להיות זמר אופרה או רקדן, הוא התייאש ופנה לכתיבה. בגיל 17 כבר כתב את מחזהו הראשון. מנהל תיאטרון אחד בשם אדוארד קולין, שהתיידד עימו וזיהה את הפוטנציאל הגלום בסיפוריו, דאג לכך שיתקבל לבית הספר המלכותי בחינם. אנדרסן תיאר את השנים שעברו עליו באותו מוסד כשנים האפלות בחייו, אך מיד כשסיים את לימודיו החלו סיפוריו להתפרסם. מה שכן, את תהילתו הוא לא רכש על ידי יצירות אלו, אלא בזכות אותן אגדות ילדים שכתב. כשהבין זאת, החליט להתמקד בהן.
 
 

ברווזון מכוער ונשי

האנס כריסטיאן אנדרסן. סיפור הצלחה
 האנס כריסטיאן אנדרסן. סיפור הצלחה   
הוא לא התחתן מעולם, וגם לא היו לו ילדים. הוא המשיך לכתוב עד 1872, אז התגלו בגופו סימנים של מחלת הסרטן. בגיל שבעים, שלוש שנים לאחר שפרצה המחלה, הוא נפטר. ספרים רבים נכתבו אודותיו, ורבים מהכותבים לא פסחו על הנושא ההומוסקסואלי. הגדילה לעשות אליסון פרינס, שהקדישה את כל הספר שכתבה עליו, "Hans Christian Andersen: The Fan Dancer", לנושא זה. מכתביו של אנדרסן למאהביו התפרסמו בספר של מכתבי אהבה קוויריים שערך ריקטור נורטון: "My Dear Boy: Gay Love Letters Through the Centuries". הוליווד העדיפה דווקא להתעלם מכך, ובסרט על חייו, בכיכובו של דני קיי, הוא הוצג כסטרייט.

אנדרסן חווה דחייה חברתית פעמים רבות כבר בגיל צעיר. חוקרי ספרות רבים סבורים שסיפוריו הם אוטוביוגרפיים ומשקפים את קורות חייו הקודרים. לרוב העלילות בסיפוריו ניתן למצוא מקבילה בסיפור חייו האישי: "הברווזון המכוער" מתאר את סיפור ילדותו בתור ילד דקיק ו"נשי", בעל רגליים וידיים ענקיות ואף גדול, שהחברה סולדת ממנו (חלומו היה להיות שחקן וזמר אופרה, אבל כולם דחו אותו על הסף בשל מראהו). לבסוף הפך אותו ברווזון מכוער לברבור אצילי, וכך גם אנדרסן: לאחר שסיפוריו הפכו אותו לשם דבר בארצו ובעולם כולו, הוא הפך מילד דחוי ושנוא לאדם אהוב, מכובד ומקובל בעיני כל. אפילו בקרב בעלי המעמד הגבוה, מלכים וראשי מדינה, הפך לאורח כבוד ואף הוענקו לו התואר יועץ המדינה ואותות כבוד נוספים.

אך גם כשגדל והפך לסיפור הצלחה, לא הניחו לו. לחץ גדול הוטל עליו להינשא, אבל הוא סירב. כאמור, הדרישה האובססיבית של החברה להתחתן, גם אם לא מדובר בסיפור אהבה, מתוארת יפה ב"אצבעונית". גם לה מנסים כל הזמן להצמיד בעלים בניגוד לרצונה: תחילה את הקרפד הטיפש והמכוער, שהגעיל אותה לחלוטין, ולאחר מכן את מר חפרפר, שאמנם היה עשיר גדול אבל גם בעל לב קר, ששנא את אור השמש ולא יכול היה ליהנות מפריחת הפרחים או מציוץ הציפורים. הלחצים על אצבעונית הופכים לקביעת עובדות בשטח. היא לא נכנעת, אלא בורחת - באמצעות פרפר או ציפור סמליים - אל החופש המיוחל. אגב, גם הנישואים בסוף הסיפור לא מציינים כניעה לתכתיבי החברה, אלא הליכה אחר רחשי הלב והתמקמות רצויה בחברה. כמתנת חתונה היא מקבלת מבן זוגה כנפיים, המותירות אותה חופשייה לנצח. היא אפילו משנה את שמה למאיה, על שם חודש מאי, המביא איתו את האביב והפריחה.

אנדרסן כנראה חש הזדהות עצומה עם הגיבורה שנדרשת להתחתן ויהי מה, והוא מוסיף בסוף הסיפור את נימתו האישית ומספר כי אותה ציפור סמלית היא זו שלאמיתו של דבר סיפרה לו את הסיפור הזה. בכך הוא מדגיש שהקשר האישי והמכנה המשותף שלו עם אצבעונית באים לידי ביטוי בציפור, שמייצגת את החופש ואת זכות הבחירה גם בסיפורו שלו וגם בסיפורה של אצבעונית.
 

אהבה בחסות הכנסייה

כמו כל נער הומו מתבגר, ודאי גם אנדרסן חש תחושות ואהבות שונות מאלו של שאר חבריו. את התחושות הללו הוא חולק עימנו בסיפור "הפעמון". מדובר בסיפור יוצא דופן ובעל מסר קשה להבנה, אלא אם כן בוחנים את הפרשנות הקווירית שלו. הוא מספר על כפר ובו פעמון מסתורי, המצלצל כל ערב באופן קבוע. צלילו מהדהד במוחותיהם של תושבי הכפר. איש אינו יודע מה מקורו של אותו פעמון, אבל לכולם ברור שהוא נמצא אי שם עמוק ביער. רבים קיוו שיזכו לראותו ביום מן הימים, אחרים כתבו עליו שירה, והיו גם כאלה שלא הפסיקו לחשוב עליו. רק בודדים העזו לצאת ולחפש אותו, וגם אלה לרוב התייאשו מהר, מיד כשהבינו שהדרך לא תהיה קלה. וכך נותרה חידת הפעמון בלתי פתורה.
הפעמון הוא בעצם מטאפורה לרחשי הלב הפנימיים של כל אדם ואדם. כולם רוצים להגיע אליהם ולממש אותם, אבל רק למעטים יש האומץ לחפש, ורק למעטים עוד יותר יש מספיק נחישות כדי למצוא אותם לבסוף.

שני נערים שדווקא כן נחושים ללכת אחרי רחשי לבם ולמצוא את הפעמון האישי שלהם מככבים בסיפורו של אנדרסן. כל אחד מהם הולך בדרכו ועובר את הקשיים הפרטיים שלו. שני הנערים כל כך נחושים, שלאחר מסע ארוך ומפרך הם גם מוצאים את מבוקשם. הנערים מגלים את הפעמון במקום מרהיב ביופיו: כנסייה קדושה, המתמזגת עם יופיו המדהים של הטבע. תוך כדי התפעלות מהמקום ומהתחושות החזקות שנלוו להגעה אליו, הנערים מבחינים זה בזה, והם רצים זה אל זה ומתחבקים. בסצינת השיא הזו, אנדרסן מערבב אלמנטים של דת ושל טבע; הוא יודע שמבחינת המוסכמות הדתיות וה"טבעיות" תחושותיו אסורות ומנסה לצאת כנגד מוסכמות אלו. הוא היה אמנם נוצרי מאמין, אבל תמיד טען שבעיני האל כולם שווים, ורק לאל יש הזכות להחליט לגבי ערכו של כל אדם ואדם ולגבי טיבה של כל אהבה ואהבה. ב"הפעמון", כששני הנערים מתחבקים, הם מתמזגים יחד עם הטבע ועם הקדושה. וכאן לא רק שאנדרסן שובר את המיתוס הרווח שיש איזושהי אהבה המנוגדת לדת, לרוחניות או לדרכי הטבע, הוא אף מדגיש שאהבתם המלבלבת של הנערים היא "בחסות הכנסייה הגדולה של הטבע ושל השירה". כשהנערים מתחבקים ובכך מממשים את רחשי לבם, הפעמון הנסתר והמקודש מצלצל בעוצמה גדולה, ונשמות טהורות מתחילות לרחף סביבו בריקוד ובשירת הללויה. בתיאור סמלי זה אנדרסן מעלה את הנערים, שאהבתם אהבת אמת היא, לדרגת זוג קדושים.
 

אני היא בת הים הקטנה

לפי סיפורים אלה ורבים נוספים, יהיה זה נכון לומר שאנדרסן השתמש באגדות הילדים שכתב כדי לחלוק עם מאזיניו את סיפור חייו האישי. הוא ודאי רצה לספר גם על סיפור אהבתו למנהל התיאטרון אדווארד קולין, שהפך עם השנים לחברו הטוב. אנדרסן היה מאוהב בו נואשות, אלא שאהבה זו היתה חד צדדית; קולין העדיף נשים ובחר להתחתן, ובכך שבר את לבו של אנדרסן המסכן. עכשיו לך תשבור את הראש איך לבטא מצוקה כזו, של תשוקה חד מינית וחד כיוונית, באגדת ילדים. אנדרסן מצא מטאפורה מדהימה. הוא לקח את המיתוס של בנות הים והלביש עליו את סיפור אהבתו הבלתי קונבנציונלי.

נוסף לבני אדם, השתמש הפעם אנדרסן גם ביצורים מיתולוגיים שונים בסיפור, שלכל אחד מהם ניתן להצמיד משמעות מינית-חברתית-קווירית משלו. בני האדם, למשל, הינם הסטרייטים, החיים בגלוי, ללא כל בושה, על היבשה. בני האוויר, דמויות בלתי נראות העשויות אוויר, מסמלים את ההומואים שיצאו מהארון באותה התקופה. אמנם הם חיו בגלוי ולא התביישו בצורת חייהם, אך החברה לא הכירה בהם. למעשה, החברה לא רצתה לראות אותם בכלל, ומבחינתה הם לא היו קיימים. ואחרונים חביבים, הלא הם בני הים, המייצגים את ההומואים הארוניסטים, החיים בסתר, נחבאים בין גלי הים. בסיפור ידעו בני האדם שבני הים קיימים, אך רק מעטים זכו לראותם באמת, בדיוק כשם שהומוסקסואליות היתה קיימת באותה התקופה, אך רק בודדים זכו להיתקל בה או ידעו בכלל לתת לה שם.

ובכל זאת, ייתכן שהיתה סיבה נוספת שגרמה לאנדרסן לבחור דווקא בישות שהיא חצי אדם וחצי דג: זנב הדג של בני הים מכסה את ערוותם ומטשטש את המיניות שלהם, ובעיני הקהל הרחב - גם את זהותם המינית. אהבה בין שני גברים לא היתה מתקבלת כאגדה לילדים קטנים, אבל אהבה בין גבר ויצור מיתי (עם זהות מינית מטושטשת) יכולה לעבור. בת הים הקטנה מתאהבת נואשות בנסיך אנושי, שאותו הצילה מטביעה. הנסיך מתיידד עם בת הים כשהיא מחופשת לבת אנוש ורואה בה ידידת אמת, וזאת למרות שהוא אינו יודע את שמה או את זהותה האמיתית. הוא גם מרבה לנשק ולחבק אותה, אך לא באופן ארוטי. אין לו כוונה להינשא לה. האהוב הלא מושג בוחר להינשא לאשה ביולוגית רגילה. קשה שלא לראות את הדמיון בין סיפורו של אנדרסן לבין סיפורה של בת הים הקטנה.

זהותה הנשית של בת הים היא רדיקלית מבחינה נוספת - היא זו שמצילה אותו ולא הוא אותה. לכאורה אנדרסן שובר כאן מוסכמות של ז'אנר שלם. בכל אגדות הילדים לא תמצאו ולו מקרה אחד שבו נערה מצילה בצורה פיזית את אהוב לבה. נכון, לנערות מותר להציל את אהוב לבן בצורה רוחנית, על ידי שבירת כישוף, כמו ב"היפה והחיה" וב"נסיך צפרדע", ולילדות קטנות מותר להציל את אחיהן או ילדים אחרים באופן פיזי, כמו ב"עמי ותמי" וב"מלכת השלג", אבל בשום פנים ואופן אסור לנערה בוגרת להציל את אהוב לבה באופן פיזי, כמו מטביעה. נקודה. זוהי זכות בלעדית, שניתנת באגדות אך ורק לגברים. למעשה, גם כאן לא חרג אנדרסן מחוקי הז'אנר; מינה של בת הים אינו כה ברור, ובאקט זה הוא מנסה לרמוז שוב שהסיפור לא ממש מדבר על אשה, אלא על גבר.
 

נכות כסוג של שוני

סיפור נוסף על אהבה שונה, והפעם מזווית גברית, בא לידי ביטוי ב"חייל הבדיל", המספר את סיפורו של חייל בדיל השונה מחבריו החיילים, מאחר שלו יש רק רגל אחת. אותו חייל מתאהב רק בצעצוע היחיד בחדר בעל אותו פגם כמו שלו - רקדנית נייר בעלת רגל אחת. לרקדנית, בניגוד למה שחשב החייל, היו שתי רגליים. בשל היותה רקדנית, אחת מרגליה היתה מונפת באוויר והוסתרה מן העין.

השוני או החריגות שבשניים מסיפוריו המפורסמים של אנדרסן, "חייל הבדיל" ו"בת הים הקטנה", מתבטא ברגליים. לבת הים יש זנב דג במקום רגליים, ולחייל הבדיל יש רק רגל אחת. תאמרו שאולי מדובר במקריות מוזרה, אבל הרגליים מייצגות בין היתר את מיקומם של איברי המין בגופנו, וניתן לשער שכשמשהו שונה ברגלי הדמויות, משהו שונה גם בתפיסתן המינית. כמו כן עמידה על שתי רגליים מסמלת יציבות. דמויות ללא שתי רגליים הן נטולות יציבות בחייהן.

חייל הבדיל עובר מסע קשה ומפרך פיזית ונפשית בגלל אותם ילדים - סמל לחברה האנושית בסיפור - שמפילים אותו מהחלון וחושפים אותו לסכנות ולרוע שבעולם הגדול. בסופו של דבר, הוא מצליח איכשהו לחזור למקום הטבעי שלו, לחדר הילדים. כשהוא רואה שם שוב את הרקדנית שבה הוא מאוהב, תקוותיו וחלומותיו שבים ללבו. אלא שאז אחד הילדים, בהתקף של שנאה לא הגיונית, משליך את החייל לתוך האח הבוערת. תוך כדי שהחייל נמס, רוח פורצת לחדר ומעיפה גם את רקדנית הנייר לתוך האח, והשניים נשרפים יחדיו באש היוקדת.

אהבתם אמנם לא מומשה, אך אנדרסן מתעקש שיישאר ממנה זיכרון לנצח. בין האפר שבאח התגלו לב בדיל קטן וכוכב כסף שהשחיר, ששרדו למרות האש היוקדת. כאן, כמו גם בסיפור על בת הים, אנדרסן מותיר אחריו יסודות סימבוליים של נצחיות, שמעניקים שביב של תקווה למרות הסוף המר ושמבססים את המיתוס של "הקדוש המעונה" סביב הדמות. אלא שבניגוד למערכות היחסים הלא קונבנציונליות, הזוכות בנצחיות ובהערכה מעבר למקובל, אנדרסן מלגלג לעתים על מערכות היחסים ההטרוסקסואליות. לדוגמה, האגדה על "הנסיכה על העדשה", שאהבתה היתה תלויה בעדשה קטנטנה, שאמורה למדוד את עדינותה של הכלה.
 

השאיר אחריו רוח חדשה ונעימה

טכניקה נוספת שלו להעלמת עליונותה של מערכת היחסית הסטרייטית מהסיפור היא השימוש התכוף במיתוס החסידה שמביאה עימה תינוקות. למעשה, אין לאנדרסן ולו סיפור אחד באמתחתו שבו מסופר על לידה טבעית של תינוק. הוא ממש מתעקש לדבוק במיתוס הדמיוני של החסידה. במקרים מיוחדים מאוד תינוקות נוצרים בדרך קסם (כמו ב"אצבעונית"), אבל בשום פנים ואופן לא בדרך ביולוגית.

השימוש החוזר במיתוס הזה נוגד את הריאליזם שבו ידוע אנדרסן, שהרי באגדותיו הוא מנסה תמיד להאיר את עיני הילדים בַאמת. לעומת זאת כשהוא משתמש במיתוס הזה, יש תחושה שהוא פשוט מנסה להוליך אותם שולל. ייתכן מאוד שהוא ניסה ליצור כאן איזשהו תקדים, תפיסה חדשה של הנורמה החברתית שבה גדלים הילדים; אם החסידות הן אלו שמביאות את התינוקות ולא זוג הורים הטרוסקסואלי, משמע שאין איזשהו ייחוד או הצדקה לטבעיות שבזוגיות זו, ולכן גם אין הצדקה לתפיסה הרווחת שזוגיות זו טבעית או רצויה יותר מזוגיות אחרת.

למרות כל הסבל שעבר על בת הים, סיפורה מסתיים בנימה אופטימית: 300 שנה היא הסתובבה בעולם כעננה קלה, עזרה לאנשים סובלים, ליטפה ילדים קטנים והשיבה רוח נעימה וחדשה לבני אדם. אז הפכה נשמתה לבת אלמוות. מה שמראה שאם סברות החוקרים נכונות וסיפוריו הם אוטוביוגרפיים, אז אנדרסן היה אדם אופטימי, ובאמת היה משוכנע שיום יבוא ובני האדם יקבלו בהבנה אהבה יוצאת דופן או חד מינית. אך כל זה יהיה אך ורק בזכות מאבקם של בני האוויר לטובת הסובלים והמדוכאים ובזכות חינוך טוב ומלטף, עם רוח של פתיחות.

גם אנדרסן, ממש כמו בת הים הקטנה שהמציא, מגשים את חלומו וזוכה בנשמת נצח לאחר מותו. הוא אמנם מת בגפו, ללא אהבת אמת וללא צאצאים, אך עם זאת חייו לא נגדעו במותו. סיפוריו עדיין מסופרים לילדים רבים בעולם כולו לפני השינה, מעובדים לגרסאות קולנועיות ובימתיות ונחשבים לחלק מעולם תרבותי שלא מוותר על מורשתו. יש לו חלק, ולו הקטן ביותר, בחינוכו של כל ילד הגדל על סיפוריו. וכך, גם לאחר שעזב אותנו, מותיר אחריו אנדרסן רוח חדשה ונעימה, שתישאר עימנו לעולמים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by