בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חרא מסיבה 
 
 
ניב הדס

ניב הדס חצי-המום חצי-מוטרד ממסיבת האייטיז החדשה של אן.אם.סי, שמציעה את אותם תעלולים ישנים בעטיפה חדשה ולא אטרקטיווית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"מה?" היתה התגובה הראשונית. אחריה הגיעה "זו דאחקה?" ולבסוף, השאלה הבלתי נמנעת "למה?". למה שמישהו ירצה להעלות על נס פעם נוספת ומיותרת את שאריות פחי האשפה משנות השמונים? איזה ערך, אמנותי או כלכלי, יכול להיות לאוסף שכזה? האם יש קונספט קלוש יותר מאסופת שירים שהמכנה המשותף ביניהם הוא העובדה שהם יצאו באותו עשור? לא קשר מוסיקלי או סגנוני חלילה, קשר זמני.

וגם לא מדובר בשנה אחת, או בתקופה מסוימת מתוך אותו עשור, איזה מיקוד שייתן ערך מוסף לאוסף הזה, והרי בשנות השמונים קרו כל כך הרבה תופעות והתחדשויות מוסיקליות (גל חדש, טכנו, האוס, היפ הופ, אלקטרו, ניאו רומנטיקה ואפילו סיסי רוק, לדוגמה), אז מה זה השעטנז המיותר הזה. תוסיפו לאלה את טחינת השכל שעברנו לאורך שנות התשעים עם "מדייה דיירקט" ופרסומות ה"אתם בוודאי זוכרים את זה...", באוספים שכללו, מלבד קלאסיקות ברורות מאליהן, גם טווח צלילי מסוים שאכן היה קיים בשנות השמונים. מסופט סל דרך ברונסקי ביט ועד דפש מוד. זה היה מיותר גם אז, אלא שלאורך שישה דיסקים אפשר להראות פרספקטיבה של עשור (וגם שם היא היתה רזה מדי), אבל דיסק אחד? אחד?!

אחרי שנפרשה המשנה, ניגש לאוסף עצמו, שהוא, אם להיות עדין, בינוני מאוד, ואם להיות פחות, אז שחוט מהתחת. מלבד "Hungry like the Wolf" של "דוראן דוראן", "Don't go" של "יאזו" ו"Kids in America" של קים ווילד הנחמדים אך מאוסים גם הם, יש כאן רק זוועות שקשה למחול עליהן. שנות השמונים חוזרות, ויש דור חדש של אנשים שחייהם לא יהיו אותם חיים לולא "The Final Countdown" של "אירופה", "Eye of the tiger" של "סרווייוור", והגרוע מכולם "Walking on sunshine" של "קאטרינה אנד דה ווייבס". מסכנים. ואיך שכחנו את הקלאסיקה הנדירה "Girls just wanna have fun" של סינדי לאופר (לראשונה על דיסק... או שלא). פרס יוקרתי יוגרל בין מי שמצליח למצוא את הקשר בין כל השירים שהזכרתי.

אני פול רציני כאן; מדאיג אותי שיש אנשים שיחשבו שהאוסף הזה מייצג משהו ממה שקרה במוסיקה בשנות השמונים. מכעיס אותי שאנשים מעדיפים לזכור את אותם שנים דרך "שפנדאו ('גולד') באלט", ולא דרך פרינס; דרך ג'וני לוגן ולא דרך שפ פאטיבון; דרך נינה ותשעים ותשעה הבלונים המזדיינים שלה, ולא דרך "ניו אורדר".

די כבר, תפסיקו להרוג לנו את הילדות, תפסיקו לסלף את האמת. ולכם ילדים, כל מה שיש לי לומר זה "אל תאמינו להייפ, זה רק סיקוול".


אמנים שונים: "!The Eighties! The Party", (אן.אם.סי.)

קטעים להאזנה מכל השירים באוסף - בחנות אן.אם.סי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by