בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הוא סתם בן זונה, יהיו אחרים 
 
 
אורלי גונן

אורלי גונן לא מפסיקה לקוות שיבוא יום ודיוויד גריי יסכים להיות הידיד ההומו שלה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קשה לכעוס עליו. דיוויד גריי
 קשה לכעוס עליו. דיוויד גריי   
מערכות-יחסים הן עניין סבוך ביותר; לכן המציאו מיני הגדרות שיעזרו לנו להתמודד איתן. ברור לגמרי שבוועדה-העולמית-להגדרות-מערכות-יחסים היו יותר נשים מגברים, ככה זה - אנחנו צריכות לדעת מה קורה; לזרום-עם-זה זו אחת התרמיות הגדולות ביותר בתבל.

לא חשוב אם הוא החבר, הידיד ההומו, או העמית לסקס פרוע ללא מחויבות שלך, ממש לא משנה אם היא החברה הכי טובה, ידידה מהלימודים, או הנפש התאומה שלך - תמיד תמצא/י את ההגדרה המתאימה למערכת-היחסים שלכם גם אם היא ממש-מתוסבכת-ואני לא-יודעת-מה-אנחנו-בדיוק.

יש אנשים מעט מעורערים (אני? מה פתאום אני?) שלוקחים את כל עניין ההגדרות הזה קצת יותר רחוק ונותנים תוקף גם למערכות-יחסים שבין אדם לחפציו ובין אדם לאנשים שהוא לא מכיר. זה מתחיל ב'תחתוני המזל שלי', ממשיך עם מתן שמות לעציצים ומגיע עד טיפוח פיקסציות למיניהן (ולכל מי שמחייך בזלזול - זה הזמן להודות שלאוטו שלכם ו/או לאיבר המין שלכם יש שם משלו).

דיוויד גריי זכה מאז אלבומו הקודם, "White Ladder", בהגדרות למכביר. אפשר לכנותו הגרסה האופטימית לניק דרייק, או הגרסה החנונית לבוב דילן, אבל יותר מכל אוהבים לכנותו הסונגרייטר המוערך ביותר בבריטניה בשנים האחרונות.

אני לא אתווכח עם יכולתו מעוררת ההשתאות של גריי לכתוב שירים. הוא כותב בשפה עשירה, בדימויים מקוריים וברגישות מופלאה. ב"White Ladder" נכבשתי באחת, אבל אלבומו החדש, "A New Day At Midnight", קצת מאכזב. יש בו כמה שירים מצויינים לעומת כמה מאוד בינוניים, והסגנון המוסיקלי הפולק-פופי של גריי מתקשט מדי פעם בנגיעות אלקטרוניות - חידוש מרענן לכשעצמו, אך לא תמיד חיוני או מוסיף. עדיין - קשה לכעוס על דיוויד גריי.
 

לא כזה חתיך

גריי לא עונה על הגדרת "זמר רוק בריטי טיפוסי", הוא לא החתיך המתוסכל שיודע לקרא לטינית וחושב שהבעיה של העולם הזה היא שלא מבינים אותו (ולעולם גם לא יבינו) - גריי הוא זה שמאוהב בך ולא בעצמו; אמנם הוא לא חתיך כמו דיימון אלברן, אבל מפצה בכך שהוא גורם לך להרגיש טוב עם עצמך.

אם נתנתק לרגע מיצר ההרס העצמי הנשי, נבין שהחתיך המתוסכל אף פעם לא יגיד לנו "אני אוהב אותך", כי הוא מפחד מהמלה 'אהבה' וחושב שבעולם הפוסט-מודרניסטי אין משמעות אמיתית לרגש (אגב - את לא אמורה להתייסר באהבה).

בתחילת היחסים בינינו גריי היה הידיד הרגיש שלי - זה שתמיד עונה "בטח שאני מבין" כשאת מנתחת לו את הדייט האחרון. ת-מ-י-ד הוא מבין, ובעיקר מוסיף תובנות מעניינות על אהבה ("This years love" מהאלבום הקודם הוא שיר אהבה יפהפה). עם הזמן הוא הפך לחבר פוטנציאלי. לא קשה להתאהב ביוצר כגריי, במיוחד אם את פנויה שמחפשת גבר עם עומק רגשי, או תפוסה שמבינה שאפשר גם יותר.

המבטא שלו וקולו הייחודיים מפצלים את העולם לשלושה חלקים - אלה שמאוהבים בקול שלו, אלה שלא יכולים לסבול את הקול שלו ואלה שבהתחלה לא אהבו את הקול שלו ובשמיעות חוזרות (והתעמקות במילים) התאהבו. הקול בשילוב הסגנון המוסיקלי הם בדיוק מה שהופך את גריי ליוצר עצמאי. עזבו אתכם מהגדרות השוואתיות ליוצרים אחרים - הוא בדיוק דיוויד גריי, והוא עומד בפני עצמו.

אז חוץ מכל אלה, למה קשה לכעוס עליו? קודם כל כי באלבום הקודם הציב גריי רף גבוה, שמאוד קל ליפול ממנו (בסדר, זה לא תירוץ - אבל נקודה חשובה) וחוץ מזה, "A New Day At Midnight" מכיל בכל זאת כמה שירים ראויים ביותר: "Dead In The water" ו"Freedom" בתחילתו, או "Easy Way To Cry" ו"The Other Side" שמסיימים בטון פרידה מלנכולי.

"The Other Side" נשמע אמנם כשיר פרידה מאהובה, אך אפשר למצוא בו גם דיאלוג עם המוות, כנראה דיאלוג עם אביו, שעם מותו התמודד בעבודה על האלבום שגם מוקדש לו.

שורה תחתונה: לאוהבי דיוויד גריי המסורים - אוצו לקנות את "A New Day At Midnight". למי שלא מכיר - כדאי להתחיל עם "White Ladder".

אני חייבת לזוז - קבעתי לקפה עם ברווזוני וניק קייב.


David Gray: A New Day At Midnight, (הד ארצי/East West)

האתר הרשמי של דיוויד גריי
האזנה לקטעים מכל שירי האלבום החדש (וגם הישן)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by