בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אז מה אם היא לסבית? 
 
 
עופר רוג

במרכז עלילת ספרו האחרון של דויד גרוסמן עומדת דמות לסבית. אבל מבחינתו זה ממש לא משנה. "לא טיפלתי בנושא", הוא מספר. מבחינתו, נטייה מינית היא רק עוד אחת מהתכונות של הדמויות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הספר החדש של דויד גרוסמן הוא לא ממש רומן (אלא שתי נובלות), והוא גם אינו הרומן ההומואי הראשון. אבל זה בכל זאת קצת אירוני שאת אחד הספרים העבריים המעטים שיכולים להיקרא הומואיים כתב סטרייט.

בספר האחרון של דויד גרוסמן (הוצאת הספרייה החדשה, 2002), "בַּגוף אני מבינה", שתי נובלות: הראשונה, "אִטרוּף", עוסקת בגבר אוהב ואכול קנאה, שיוצא במסע אחר אשתו הבוגדת בו. הנובלה השנייה, "בַּגוף אני מבינה", מספרת את סיפורן של נילי, מורה ליוגה על ערש דווי, ובתה רותם, לסבית הגרה בלונדון עם חברתה מלאני. בצורה פתלתולה וסבוכה מקריאה רותם לאמה סיפור שכתבה אודות מאורע שהתרחש שנים רבות קודם לכן בין אמה לבין נער בשם קובי. בזמן ההוא לימדה אמה את קובי יוגה, שאודותיו ואודות הקשר בינו לבין האם לא יודעת רותם כמעט שום דבר. הסיפור מתקיים במתח הזה בין המציאות לבדיה ובין נילי לרותם - רותם, שאף פעם לא ממש סלחה לאמה, ונילי, שלא קיבלה את הנטיה המינית של בתה.

כששומעים שסטרייט כתב רומן או יצירה שיש בהם דמויות של הומואים ולסביות, מתעורר לו חשד, שחייבים להודות שאינו בלתי ראוי. פעמים רבות נסיונות כאלה נופלים לקטיגוריית "ההומו הייצוגי" (ראה ערך "גירושים מאוחרים" של א.ב. יהושע או מאט ב"מלרוז פלייס"), להיקסמות מאיר שלווית מנרקיסיזם נערי, או, גרוע מכל, לפנטזיית פורנו סטרייטית בכיכובן של זוג "לסביות" לוהטות.

לאחר קריאה חשדנית ומדוקדקת, אני חייב להודות, כמעט בצער, שלא. הנובלה השנייה (שהיא הטובה והמעניינת בין השתיים) מצליחה להתעלות מעל המכשלות הללו. היא כתובה בעושר הלשוני ובשפה הרגשית שגרוסמן מתאפיין בהם, אבל יותר מכך, יש משהו מאוד לא פלקאטי בלסביות שלו, בהומואים שלו, ובסיפור שמסופר על ידיהם ואודותיהם. לצד הצהרות ליברליות כמו "לא חשוב גבר, לא חשוב אשה", קיים גם תיאור אוהד ומרגש של סיפור אהבה לסבי ושל סיפור אהבה הומואי, ושל קשיים מוכרים שקשורים בזהות מינית שונה.

למרות נכונותו המעטה של גרוסמן להתראיין, הוא הסכים לשוחח עימי בטלפון אודות סוגיות שעולות מהספר, ובמיוחד מתוך זווית הקריאה ההומו-לסבית.

נראה לי שאעדיף להתרכז בנובלה השנייה, מכיוון שהיא מתעסקת בצורה ברורה ונרחבת בנושא ההומואי.

"אני לא בטוח שזה מוקד הכתיבה. אנחנו מתמקדים בנקודה אחת, ולא זה מוקד הסיפור. אבל כמו היוגה, גם הסיפור מנסה להביא לשחרור, אז גם כשהדבר נוגע למיניות, יש שחרור ואפשור. יש תחושה שאולי, בלי להיות הפסיכולוג של רותם, היחסים שהיא ראתה בין אמה, נילי, לגברים מזדמנים גרמו לה לחפש נחמה דווקא אצל אשה. ואצל קובי הבחירה המינית היא אולי סוג של ביטוי עצמי - גם בהתרסה נגד האב הקונפורמיסט, האטום, וגם כביטוי אמיתי של חלק חופשי שיש בו".

תמיד שואלים סופרים גברים איך זה ליצור דמות של אשה, ובמקרה הזה נשאלת השאלה לגבי חוויית הכתיבה מתוך עולמה של בחורה צעירה שהיא לסבית.

"כשאני כותב על דמות ואני נכנס אליה במשך חודשים ושנים, התגית נעלמת. לאשה הזו, לרותם, יש הרבה אפיונים, ואפיון אחד, באמת מרכזי, הוא שהיא לסבית. אני חושב איך היא רואה את העולם, איך היא רואה גברים ואיך היא רואה נשים, ואיך היא תראה זוגות מתנשקים - כל הדברים שאדם נתקל בהם יום ביומו. זה קשה, כי זה אדם שונה ממני. אבל יש בזה גם כיף בלתי רגיל, שנמצא בלהיות בתוך אדם אחר. זו תחושה של שחרור ושל הקלה גדולה - היכולת לדעת אדם אחר".
 

"חיוני שניצור מקום לדברים האלה"

דויד גרוסמן נחשב לאחד הסופרים הישראלים החשובים ביותר (בין השאר, היה מועמד השנה לפרס נובל בספרות), וזהו הרומן השביעי שלו. נוסף לזה, פרסם ספרי ילדים ומסות פוליטיות. ספריו תורגמו לשפות רבות, כפי שנהוג לכתוב על כריכות אחוריות, ולפי הסטטיסטיקה שהופיעה ב"הארץ", לא מדובר רק בהצלחה בקרב המבקרים, אלא גם בהצלחה כלכלית: ספריו נמכרו בכ-600 אלף עותקים.

בתחילת דרכו עסק גרוסמן בנושאים הנמצאים בראש סדר העדיפויות של התרבות הישראלית, נושאים הנחשבים ממלכתיים וקאנוניים: ב"ספר הדקדוק הפנימי", ואפילו יותר מכך ב"עיין ערך: אהבה", הוא מתעמת עם השואה ועם סוגיית "הדור השני" כמו שלא עשה שום סופר לפניו. בספרים כמו "חיוך הגדי", וגם בספריו הלא בדיוניים כמו "הזמן הצהוב", הוא עוסק בכיבוש בשטחים, בצורה שבין אם מסכימים איתה ובין אם לאו הקדימה את זמנה. ספריו המאוחרים, ובכללם גם האחרון, הם בעלי ניחוח אוניברסלי, ונראה כי היו יכולים להתרחש בכל מקום. למרות הרקורד הקודם שלו, ולמרות העובדה שהוא כותב לא מעט בהתייחס למציאות הפוליטית בעיתונות ישראלית וזרה, בספר הזה אין כמעט התייחסות ל"מצב".

איך אתה מסביר את הבחירה בהתעלמות, ואפילו, אפשר אולי לומר, בהתייחסות צינית ואסקפיסטית למצב הפוליטי בארץ?

"כיוון שזה אני, קשה להאשים אותי שאני לא מעורב ולא חי באינטנסיביות את המצב. התחושה שלי היא שהמצב המחורבן מפקיע את כל הדברים היקרים שהופכים את החיים למה שהם, לראויים. ואני מתעקש לכתוב על הדברים האלה. עם הזמן נוצרה אצלי הפרדה בין ההתייחסות לאקטואליה לבין הכתיבה הבדיונית, שרוצה לכתוב על הדברים האחרים".

השינוי שחל בתכני הרומנים יכול, אולי, להיות רלבנטי לוויכוח שעולה תדיר בשנים האחרונות במסגרת דיונים בקהילה: עד כמה יש לקשור בין העניין ההומו-לסבי לבין הדיון הפוליטי ימין-שמאל, שמעסיק את החברה הישראלית באופן בלתי פוסק. במובן מסוים רק העזיבה של הנושאים הגדולים פינתה מקום לנושאים שנחשבים, מבחינה פוליטית לפחות, משניים.

"כן, זה חיוני שניצור מקום לדברים האלה, ממש חיוני. מפני שאנחנו חיים באזור אסון כל כך אלים, יש נטייה לנפש להתכווץ ולא להרשות לעצמה להרגיש יותר מדי. צריך למצוא איזון נכון, שמצד אחד לא ינתק אותנו מהמציאות, כי ניתוק מהמציאות מסוכן בעיני - צריך להיות במגע עם המציאות האלימה והקשה ולנסות להשפיע עליה; ומצד שני לשמר כמה שיותר מקום לעדינות, ליחסים, לרגשות - להיות מסוגלים להבין בני אדם ואופנים של מחשבות ושל רגשות. בסיטואציה הנוכחית אין מקום לניואנסים, והכל עובר תהליך של הַטְפָּשה ואדישות. עבורי, בעצם פעולת הכתיבה יש התרסה נגד ההלאמה הזו".
 

סופשבוע בסאונה סיטי

למרות שהספר מתעסק ברמה הרגשית וברמת היחסים בין הדמויות, הוא נושא גם משמעות פוליטית חזקה: גם בסיפור המרכזי, על האם והבת ומלאני, וגם בסיפור השני, על שני הנערים, יש נימה של קבלה ושל אהדה כלפיהם. יש לזה משמעויות פוליטיות בהקשר של הנושא ההומואי.

"כשאומרים על משהו שהוא נושא, זה שם אותו במשבצת. זה חלק מהחיים בבועה הזו שלנו. זה לא הנושא, כמו שהיוגה אינה הנושא ויחסים בין אם לבת אינם הנושא. אני חושב שיש פה נכונות. יש פה פתיחות לכל מה שקורה לבני אדם: פתיחות וסקרנות, בלי שיהיה אכפת לי מהנטיות המיניות שלהם".

יש בסיפור מתח מעניין בין האוניברסליות של המשיכה המינית (הומואית או סטרייטית, של גבר או של אשה) לבין העובדה שהומוסקסואליות ולסביות הן עובדות מוצקות, הזקוקות להכרה ולמאבק.

"מהרגע שאפשר להגיע למקום המכליל, שבו 'לא חשוב גבר או אשה' - ברגע שמגיעים למקום הזה, אתה הופך להיות אתה עצמך הייחודי. אתה מגיע לנקודה שאינה נקפצת ואינה עסוקה בקטלוג ובהגדרות, ולכן זה ממש לא סותר".

קראתי את הראיון שנתת ל"הארץ" עם צאת הספר, ותהיתי לגבי השתיקה וההתעלמות הכמעט מוחלטת - אני לא חושב שבמהלך הראיון מוזכרות המלים "הומו" או "לסבית".

"קצת מפליא אותי. ואני מבין שאתה קורא את זה מנקודת המבט שמעניינת אותך. נראה לי שאתה עושה צמצום של ספר, ולפחות בשאלה הזו, אתה לוקח חלק מצומצם למדי מתוך הסיפור ורואה בו את חזות הכל, וזה לא כך. אני מרגיש שהסיפור הוא כוליות. אחת הטענות של אנשים בקהילה היא שמתייחסים אליהם בסטיגמות וגודרים אותם. ואתה מכניס את עצמך לגטו הזה: בזה שאתה בוחר להאיר את הדברים באור אחד בלבד, אתה מאשר את הסטיגמות".

זה צד אחד. אבל הצד השני הוא שלרוב ההומואיות כלל אינה קיימת בטקסטים ששייכים למיינסטרים, וגם במקרים שבהם היא כבר כן מופיעה, כמו כאן, לא מדברים עליה.

"בספר הזה לא היה רצון למחות על ההשתקה, כי כשאתה עושה משהו מתוך מחאה, יש מאמץ. אם אני כותב מתוך מחאה על נושא מסוים, ביצירה ניכרים עקבות של מאמץ. בסיפור יש התייחסות להומואיות וללסביות כאל אחת התופעות בעולם, כמו השכחה הכרונית של נילי וכמו הקנאה של שאול. אני מקווה שלא ניכר המאמץ שקיים בספרים ש'מטפלים' בנושא. לא טיפלתי בנושא, אלא כתבתי על דמויות של הומואים ולסביות".

גרוסמן התפנה לכתוב על לסביות ועל הומואים רק כשהפריד בין הכתיבה הבדיונית שלו לבין הכתיבה הפוליטית. ואני אומר: המשיכו כך! אולי הקאנון הישראלי כולו ישנה כיוון וימלא (סוף סוף) את מדף הספרים שלנו: עמוס עוז יספר את סיפורן של FTM, וא.ב. יהושע יכתוב רומן עב כרס, בשני חלקים, על סופשבוע אחד בסאונה סיטי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by