בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קדימה, אל הנפטלין 
 
 
אייל רוב

אייל רוב מתעצב על אובדן הקשר החלקי בין ג'וראסיק 5 למציאות, ומבקש מהם שיוציאו את המייק מהתחת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משבר האלבום השני, מכירים? בטח מכירים. אין אמן ישראלי שלא התגאה במשבר כזה, חלק נכבד מאלו אפילו לא הספיקו להגיע למעמד מתעתע והפכפכך שכזה. למרבה הצער, חברי ג'יי5 נופלים בדיוק לאותה תסמונת שכיחה. במקרה של “Power In Numbers", הכאב קשה מנשוא ולאחר ארבעה חמישה שירים, הוא מתחלף בפיהוק עצל.

אז מה נהיה מג'וראסיק - עד לפני שנתיים-שלוש, תקוות ראשי ההיפ הופ החיובי באנגליה ובשאר העולם? עודף כוונות טובות, אם תשאלו אותי. ג'וראסיק מודל 2002 משולה למכונית אהובה שהלב נכמר כשהיא משתעלת בעליות ונכבית דווקא ביום שאתם צריכים אותה יותר מכל. וההיפ הופ של סוף 2002 דווקא צריך קצת חיוביות לנוכח מציאות הפראנויה השולטת בכפיפה אחת עם סגידת המצעדים, בארץ שבה המציאו את התרבות.

ג'וראסיק סומנו מההתחלה כתקווה. כשהם נסמכים על תהילת אנדרגראונד וכמיהה עזה בחוגים אלו למישהו שירים את הכפפה שהותירו אחריהם חברי "פארסייד" אי שם ב-1995, ג'וראסיק מאכזבים ביג טיים. נראה כי השישייה החיובית הזו לא השכילה להבין את רוח הזמנים של ההיפ הופ דהיום. החתימה בלייבל גדול, במקרה הזה, ובניגוד לעמיתים מאותו איזור התייחסות כמו בלאקלישס למשל, רק עומדת בעוכריהם.

ההסברים לכך פשוטים. ההיפ הופ ששולט בכיפת המצעדים לעולם לא יישמע כמו המוסיקה של ג'וראסיק. תסמכו על פארל ווילאמס, צ'אד הוגו, טראקמאסטרס, טימבאלנד, ד"ר דרה ואפילו אלכמיסט ודי ג'יי היי-טק שיוכלו להביא את הביטים שכולנו נרקוד להם בטירוף כשהדי ג'יי מניח את המחט עליהם. קשה לדמיין איך ג'וראסיק מצליחים להשחיל שיר אחד מהאלבום החדש שהוא לא “What's Golden" (הסינגל הראשון) לאיזורים הממוסחרים בהיפ הופ. זה פשוט לא אותו סאונד, נושאים ובעיקר חסר את אותה גישה מוחצנת ומתלהמת הנדרשת לעושי הלהיטים, מי לטוב ומי לרע. כשהנפטונס מסוגלים לקחת רכיכות חיוורות כמו ג'סטין טימברלייק ולהוציא אותם כפושטקים חרמנים שרק רוצים לראות את הבחורה שלהם יורדת מזיעה על ארבע בתחינה לקצת גוד טיים, הגישה החיובית וההתרפקות על הימים הטובים של גו'ראסיק נשמעת טרחנית כאילו הגיבעטרון יתאחדו מחדש ויביאו אותה בתקליט שמהלל את הימים הטובים של השירה בציבור כנגד דורסנות הרייטינג של צביקה הדר או שרהל'ה (שירון) שרון. זה פשוט לא פועל באותה רמה.

למרבה הצער, גם באנדרגאונד, שעד לפני שלוש שנים היה מעוזם הטבעי של החבר'ה הטובים, מנשבות עתה רוחות אחרות לגמרי, שאינן בהכרח מהללות את וייב האולד סקול של מסיבות הבלוק, הברייקדאנס והגרפיטי. זו כבר קלישאה אמריקנית בהתהוות, אבל משבר ה-9/11 לא פסח גם על ראשיהם החייכנים של ג'וראסיק 5. לייבלים כמו “Def Jux", סדרות כמו “The Beat Generation" ואלבומים כמו של Mr. Lif למשל, מגדירים אנדרגראונד אמיתי ומותירים את ג'וראסיק בעמדה של דודה מזדקנת וצקצנית שאומרת "נו נו נו" לכל מה שהרדיו משמיע ועדיין בטוחה שכולם יקשיבו לה ויטיבו דרכיהם.
 

חראם. אשכרה חראם

אז יש להם את צמד הדי ג'ייז שעדיין נספרים בשורה הראשונה של מפיקי החוף המערבי, די ג'יי נו-מארק וקאט כימיסט, שותפו של די ג'יי שאדו להרפתקאות תקלוט מהפכניות בתקליטוני 7 אינץ', והביטים שלהם (שלראשונה הכניסו לעסק גם מפיקים חיצוניים דוגמת ג'ו ג'ו מהביטנאטס ו-Sa RA, דבר מדאיג שלעצמו) מספקים ברובם את הסחורה, אפילו אם מתעורר החשד שמאחורי העטיפה המרשרשת ישנה בעצם סחורה מיד שנייה.

אבל ארבעת הראפרים של ג'יי5, על הפלואו והליריקס, הם הם הבעייה האמיתית. מתוך 15 השירים שמרכיבים את “Power In Numbers", רק חמישה מזכירים את הסיבה שלשמה נתכנסו כאן הערב - היפ הופ חיובי על אמת ובאורסול כמו שהיפ הופ אמור להיות. השאר? ירחם השם על עצלות מילולית ורעיונית שכזו. צ'אלי טונה, אקיל, זאקיר ומארק 7 עשו תקליט שמבכה את התנהלות ההיפ הופ דהיום אך בניגוד ל“Quality Control", אלבום הבכורה, לא מספקים את האלטרנטיבה המרעננת שמוזכרת שוב ושוב רק בתכנים, ולא נשמעת בפועל.

What's Golden" הוא קטע סביר שאמור לפרוץ את הדרך לרחבות המועדונים ואכן עושה זאת תחת הדוקטרינות שדי ג'יי פרימייר קבע עוד ב-1999. “Freedom", הקטע הפותח, עוד מעלה באוב ימים טובים יותר, כמו גם “Thin Line" שבפזמון ניתן לשמוע את הקול המעצבן של נלי פורטדו כגימיק יצירתי. ישמור אותנו האלוהים. “Hey", השיר הטוב בתקליט הופק ע"י Sa Ra וזה כבר אומר דרשני. “A Day At The Races" יחד עם ביג דאדי קיין המזדקן ופרסי פי סוגר את רשימת הקטעים הטובים באלבום. שאר השירים הם רק הד קלוש, עייף וטרחני לימים טובים ונשיפות החליל סטייל “Jayou" - הקטע הקלאסי שלהם מהאי-פי הראשון. סקרצי'ם כמו שהיינו מצפים מאושיות כמו קאט כמיסט ונו-מארק ניתן לשמוע רק בקטע האינסטרומנטלי שמגיע, כמה טראגי, בסוף האלבום, כשרף הקריזה מהטרחנות כבר נוסק לשמיים.

עוד לא אבדה תקוותנו? כנראה שכן. אלבומים כמו “Blazing Arrow" של בלאקלישס מוכיחים שיש יצירתיות באנדרגראונד החיובי של החוף המערבי, גם כשהוא מגיע לטקס חתימת חוזה במשרדים מפוארים של חברות תקליטים גדולות. לג'וראסיק לא נותר אלא לצאת לסיבוב הופעות אלמנטרי באנגליה, שמסתמנת כמדינה היחידה (וגם זה לא בטוח) שעוד תקבל את הווייב המשומש שהם הביאו באלבום זה. חראם. אשכרה חראם.


Jurassic 5: Power in Numbers, (הליקון/Interscope)
האתר הרשמי של ג'וראסיק 5
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by