בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סאבווי 

סאבווי

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

התערוכה שמדכאת את היצר המיני של גברים עם רגישות יתר. תרבות בניו יורק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אמנות יכולה להיות בועטת ומטלטלת, אבל היא לא חייבת להרוס לנו את ארוחת הערב ולעשות סיוטים בלילה. התערוכה החדשה במוזיאון ברוקלין עושה בדיוק את זה, והיא לבטח כבר גרמה לכמה גברים עם רגישות יתר לקחת תקופת צינון מהמין החזק והמתחזק. אבל עם קצת מחשבה, היו גם מי שהצליחו לייצר מסר מעודן ומעורר (מחשבה. רק מחשבה). ועוד השבוע במדור - מאייר מחונן שמספר בתמציתיות ציורית את סיפור העיר באופן שנשאר רלוונטי גם 70 שנה אחרי, וגם סיפור על ליצן שאיבד אוריינטצייה, פרופורציות ואופניים.
 

פמיניזם עויין

מתוך התערוכה "Dinner Party"
 מתוך התערוכה "Dinner Party"   
מה כל כך מטריד באישה עבת איברים, צנוחת חזה ומקועקעת שנראית כמו סוהרת טיפוסית שזה עתה השתחררה מנווה תירצה, אשר מניקה תינוק שנהבי היונק את חלב שדייה בשקיקה? אולי העובדה שזהו דימוי המנוגד בתכלית לקלישאת המדונה הקדושה והענוגה עם התינוק המיוסר, חסר האונים - אותה תבנית סטראוטיפית שיושבת לנו עמוק במוח, ושכל מה שלא מתיישב עליה בול יוצר אצלנו דיסוננס מחשבתי עמוק; ואולי בגלל שהאשה המאיימת, חסרת המיניות הזו, אינה מדגמנת אמהות מודרנית כל-יכולה בסגנון דמי מור וגלית גוטמן (כשכל יכולה זה אומר להציג לעולם הריון פוטוגני, להתאושש ממנו תוך יומיים, ולחזור לשפיות, לעבודה, ולמידה 36 במהירות שיא).

הצילום הפרובוקטיבי הזה הוא חלק מתערוכת ה"דינר פארטי" שנפתחה לאחרונה במרכז הפמיניסטי לאמנות מודרנית במוזיאון ברוקלין. המשמיצים האידיאולוגים רואים באמנות הפמיניסטית יצירה מגמתית, אך אפילו הם לא יכולים להתכחש לטלטלה שיצרו היוצרות הפמיניסטיות בעולם האמנות ובחברה בכללותה. הדרך שבה אנו מסתכלים היום על הצגת גוף האישה בפרסומות, בסרטים, ובשלטי חוצות, מושפעת (מרצון או שלא מרצון;ביודעין או שלא ביודעין) מן האמירה הפמיניסטית המתחזקת, התופסת מקום כמעט מרכזי בתרבות.

התערוכה אינה מתייחסת לפמיניזם כאל ישות מונוליטית, ומחזקת את פניו הרבים, השונים והמגוונים. היא מחולקת לתתי נושאים הקשורים בפמיניזם כמו "זהויות", "מעגלי החיים","פוליטיקה" ו"תחושות" - תחומים בעלי עניין מיוחד עבור אמנים המתעמתים עם כל הקלישאות התרבותיות הקשורות בנשים.

הבעיה היא שתחת כל סטראוטיפ שבו נלחמים, נוצר כמעט תמיד סטראוטיפ חדש, הגרוע לעיתים קרובות מזה המקורי. כך לדוגמא, כדי להלחם בדימוי החלקלק והחתרני של גוף האישה כפי שהוא מוצג כיום באמצעי המדיה השונים, יצרו המתנגדים דמויות קורבניות עד מפלצתיות, ואימצו ללבם את כל מה שהוא בלתי מושלם, חבוט, אבוד ופגום.

אך כדי להשיג את האפקט המתאים ולהעביר את המסר האנטי-נצלני והאנטי-גברי, הם זורקים לך בפרצוף מוצר מבחיל וקשה לעיכול: גבס של גופת אשה שעברה נתיחה שלאחר המוות; בבונה מניקה תינוק אדם; סילביה פלאט’- המשוררת שהתאבדה- עם הראש בתנור; וציור של גברים בהריון. ואם המסר אינו ברור דיו, הרי שיש גם סרט וידאו קצר על נשים הרוקדות את ריקוד ההולה ההוואי כשסביב למותנן חישוקים עשויים חוטי תייל, וצילום אישה שראשה קשור בחוזקה בחוטים ספוגי דם עשויי עור חזיר.

גם הפורטריט העצמי של קת’רין אופיי, עם הספין על נושא המדונה והילד, רווי בתרבות הסטראוטיפ והנסיגה ממנו. אך בניגוד ליצירות הקודמות, הוא איננו צווחה קורבנית או קריעה גסה לגזרים ושחיטה אירונית של הקלישאה. אין בה מסקנות חד-משמעיות לגבי אמהות, נשיות, תמימות, יופי ובהמיות; אבל יש בה בהחלט הזמנה לרענן את תאי המוח השמרניים, ולעשות פסח לתבניות המחשבה המיושנות שעבר זמנן.
 

סיפור ניו-יורקי

עבודה של טוני סארג
 עבודה של טוני סארג   
אם אתם רוצים ללמוד את הסיפור של ניו-יורק על רגל אחת, אתם מוזמנים לשקוע ביצירותיו של המאייר טוני סארג, שהפליא להעביר במשיחת עיפרון וצבע את אווירת הדחיפות, הבהילות והאקשן האינסופי, המאפיינים את העיר הכי עסוקה בעולם.

טוני סארג הוא האמן שיצר את המיתוג הרבה לפני שהמציאו עבורו מילה. הוא שהגה והוציא אל הפועל את יוזמת הבלונים המפלצתיים שמלווים בכל שנה את מצעד חג ההודייה המסורתי של מייסיס בניו-יורק, והוא שהפך את טכניקת המריונטות ותאטרון הבובות לפופולריות. הוא התמחה באיורים שמשרטטים את העיר בדיוק איזומטרי של מעוף הציפור, ועמוסים בדמויות ליליפוטיות של אנשי עיר תכליתיים שתמיד ממהרים לאנשהו.

הראי המיקרוקוסמי הזה מחמיא לאגו הניו יורקי המפורסם, כיוון שאינו מתאר מסה של אנשים, אלא קולקציה של אינדיווידואלים שכל אחד מהם הוא מובדל וייחודי. יש, בן היתר, את הקארי בראדשו’ז של שנות העשרים, עם הסקס אפיל הפזור שמתנגשות בחן בעוברים ושבים; את סוחרי הכסף של וול סטריט מתרוצצים באמוק במקום הכי לחוץ בעולם, שבו מכל מקום אורב משבר ומכל פינה נוטפת חרדה; ואת באי תאטראות ברודווי עם הכובעים השחורים והרומנטיקה האינסופית.

וגם אם הציורים הללו מתארים ניו-יורק של שנות העשרים והשלושים, הרי שאם נחליף את הכובעים במכשירי הפלאפון, ואת הפורד מודל טי בהונדה סיביק, האנרגיות יישארו אותן אנרגיות, והאנשים אותם אנשים.

סארג אמנם נפטר כבר בשנת 1942 אבל יצירתו זכתה כעת לתחייה מחודשת עם הוצאת הספר
UP AND DOWN NEW YORK (בהוצאת יוניברסיטי), ובו עשרות איורים של ניו-יורק הישנה במיטבה. חובבי העיר והז’אנר יוכלו וודאי לבהות שעות בכל איור העמוס במאות ואלפי פרטים, אם כי בעידן הפרעות הקשב ואין ספור הגירויים, ספק אם יצירתו של סארג תזכה לאותה תשומת לב קפדנית ומפנקת של הדור שלא ידע את האינטרנט והכבלים.
 
 

דמעות של ליצנים

בלו הליצן (האתר הרשמי)
 בלו הליצן (האתר הרשמי)   
איזה כיף זה לחיות בעיר אסקיפיסטית שיכולה להרשות לעצמה לאבד פרופורציות ולהדפיס בעמוד הראשון של עיתוני הבוקר סיפור על ליצן עצוב שאיבד את האופניים? הליצן בלו בטי שעל שמו נקרא מופע הקרקס BELLOBRATION על משקל CELEBRATION, איבד את האופניים כשהלך לתקן את נעלי הליצן שלו עם עוד כמה קולגות קירקסיים בתחנת הרכבת.

ביציאה משם הם קלטו צוות צילום, ובתגובה מותנית החלו לבצע תעלולי רחוב, לאסוף כמה ג’ובות ספונטניות מהקהל המשועשע, וגם לקבל קצת פאבליסיטי מהצלמים. במסגרת השואו, רכב בלו על אופני הליצן המושקעות שלו, אותם עיצבו עבורו במיוחד במקסיקו, והניח אותם בהיסח דעת אופייני על המדרכה. בימים טובים נהג בלו לשים את האופניים עם יתר האביזרים במזוודה צהובה וכתומה התואמת את צבע השיער שלו שהפך לסמלו המסחרי, ובזכותו, בין היתר, זכה לכנויי ה"ליצן האהוב על אמריקה".

אחר כך הוא עלה על הוואן חזרה לקרקס, ונתקף פאניקה כשנוכח לגלות ששכח את האופניים ברחוב ובינתיים איזה ג’אנקי חסר לב או סתם ילד משועמם פילח לו את האופניים. הליצן העצוב הזמין כמה עיתונאים חסרי חיים וביקש למסור באמצעותם לציבור את המסר הבא:"אני יכול להסתגל. אני ליצן עם מינעד רחב. אבל אני מאוד מדוכא. זה מצב מחורבן".

הקרקס מציע עכשיו 1000 דולר למוצא האופניים, ויש גם מספר טלפון חינם לכל היודע דבר על מקום הימצאם. אם ג’רי סיינפלד עוד היה בעניין, הוא בטח כבר היה עושה מזה פרק ומלהק את קרמר לתפקיד האדיוט שפילח אופני ליצן בגובה דשא ומנסה לרכב עליהם ברחובות מנהטן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by