בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שבוע באמצע החיים 

שבוע באמצע החיים

 
 
ליעד שוהם

פרק ראשון מתוך המותחן מאת ליעד שוהם על עורך דין שהתהפכו חייו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
שמי קוֹרמן. גיל קורמן. אין שום קשר לג'יימס בונד. פשוט מאז הצבא, חוץ מההורים שלי, אחי ומיכל כולם קוראים לי "קורמן". בעצם, כשאני חושב על זה, יש מכנה משותף ביני לבין ג'יימס בונד: אצל שנינו אף פעם לא זזה שׂערה על הראש. אני לא יודע איך הוא עושה את זה, אצלי זה פשוט בגלל שאני מה שהיום קוראים "מגלח" ופעם היו קוראים לו "קירח".

אני בן שלושים ושתיים, גר בתל אביב ועובד כעורך דין במשרד "לוצקי ושות' עורכי דין". אני לא "שות'" וכנראה גם לא אהיה. בעלון הפרסומי של המשרד אני מוצג כ"ראש מחלקת צוואות וירושות". במחלקה הזו יש אותי ומתמחה. בדרך כלל מצוותים אלי את אלה שאף אחד לא רוצה לקחת ולא ברור איך מלכתחילה התקבלו לעבודה. עכשיו, למשל, המתמחה שלי, עינת, היא בחורה בת עשרים ושש שהדבר האחרון שהיא רוצה לעשות בחיים הוא להיות עורכת דין.

מה שהיא רוצה זה להיות זמרת. לדעתה, שאותה אני זוכה לשמוע שלוש פעמים ביום בממוצע, היא מוכשרת מאוד ועוד תגיע רחוק. בינתיים היא מתאמנת. כלומר, שרה כל היום. סולמות. אצלי בחדר. לפעמים, כדי לצ'פר אותי היא שרה שיר שלם. מחזיקה את היד מול הפנים כאילו יש שם מיקרופון, עוצמת עיניים, מנענעת את ראשה מצד לצד ושרה.

ביקשתי ממנה להפסיק, אך נעניתי בשלילה. "אמנים חייבים ליצור," הסבירה לי, "הלוואי שיכולתי לשלוט בזה." נו, מה אני יכול לעשות?
כמו רבים אחרים הלכתי ללמוד משפטים כי ראיתי יותר מדי סדרות טלוויזיה. מהר מאוד התברר לי שטעיתי. במקום חיי זוהר, לחימה למען הצדק וליבון בעיות מוסריות, קיבלתי חדר קטן עמוס בקלסרים ובעיות שאף אחד אחר במשרד לא רוצה לעסוק בהן.בכלל, לדעתי היה אפשר לצמצם במידה ניכרת את מספר הפונים ללימודי משפטים אם היו מפרסמים תמונה שלי יושב במשרד.

לתחום הצוואות הגעתי במקרה. לשכת עורכי הדין פירסמה בעיתונים מודעות הקוראות לציבור לערוך צוואות, והמשרד שלי החליט ליצור מזה "נישה". אז אני ה"נישה". תקוע בסוף המסדרון, אחרי מחלקת תאגידים, מיסים, מקרקעין ונזיקין, מכין צוואות שנפתחות כולן במילים "היות ואין אדם יודע יום פקודתו".

מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול? לא יודע. דבר אחד אני כן יודע: אני לא רוצה להיות גיל קורמן. לא שזה כל כך נורא להיות גיל קורמן. זאת אומרת, לא כל כך נורא על הנייר. אני בריא, עובד, מרוויח טוב. כשהייתי קטן אימא שלי היתה אומרת לאחי ולי בכל פעם שהתלוננו, "תחשבו כמה מסכנים החולים במחלקה האונקולוגית באיכילוב." לא הרעבים באפריקה, לא הילדים של השכנים, חולים במחלת הסרטן. זה "המדריך לאושר" שגדלתי עליו: כל עוד אין לך סרטן, אין לך סיבה להתלונן. אז נכון שאני לא חולה, אבל בכל זאת אני מרגיש שהחיים שלי הם לא החיים שהייתי רוצה לחיות.

מה הם החיים שהייתי רוצה לחיות? לא יודע. מה אני עושה כדי להשיג את החיים האלה? שום דבר. מתלונן. מסתכל על בני גילי שמתחתנים, מולידים ילדים, חיים את החיים שההורים שלי חיו, כאילו הם בוגדים בעצמם, בי, באיזה "רעיון", מבלי שאני יודע מהו אותו רעיון.

אגב, הורים. יש לי, כמה מפתיע, שניים. אימא, ברוריה, בת חמישים ושמונה מנהלת חשבונות, ואבא, חיים, בן שישים ואחת, מהנדס. יש לי גם אח שגדול ממני בשלוש שנים, רוני, שחי עם אשתו באנגליה. השאיר אותי לבד במערכה מול הורי, או יותר נכון מול אימא שלי.

בביצה שאני חי בה ישנם גם איתי ועומר. שני החברים הכי טובים שלי. את איתי אני מכיר מהגן, את עומר מהאוניברסיטה. איתי נשוי עם שני ילדים, עושה דוקטורט בכלכלה. עומר רווק, סמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת הייטק גדולה. איתי התחתן עם החברה הראשונה שלו. עומר ככל הנראה עוזר ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לספור את הבחורות הרווקות בתל אביב והסביבה. איתי חושב שאני צריך פסיכולוג. עומר חושב שאני צריך "להפסיק לשבת ולבכות כמו איזו כוסית, להזיז את התחת ולעשות משהו עם החיים שלי." אלא שכאמור, אני לא יודע מה.

ישנה גם מיכל. לפני עשרה חודשים בערך יצאתי איתה לבליינד דייט שאשתו של איתי סידרה לי. "בחורה חמודה", "מאוד אינטליגנטית", "כוס קפה", "מה יש לך להפסיד?" אמרה.
היה לילה גשום כשפגשתי בפעם הראשונה את מיכל. המכונית שלי היתה במוסך ולכן סיכמנו שהיא תאסוף אותי. אמרנו זה לזה יפה "שלום", מיכל התחילה לנסוע, ואחרי שלוש דקות בערך התנגשנו במכונית חונה. "אם את לא רוצה אז לא צריך," אמרתי לה. למרות שהמכונית שלה עמדה תקועה בתוך מכונית אחרת, היא צחקה. אני זוכר שזה מאוד מצא חן בעיני. חוץ מזה, מצאה חן בעיני המחשבה שהרומן בינינו מתחיל עם סיפור טוב כמו תאונה.

אחרי שבעה חודשים נגמרה תקופת השכירות בדירה שהיא גרה בה והיא עברה לגור איתי.
אנחנו מאוד מתאימים, מיכל ואני. אני עורך דין, מיכל עובדת סוציאלית. שנינו נראים "נחמד". יש לנו אותו חוש הומור, שנינו מתעניינים בדברים דומים, אוהבים לאכול פחות או יותר את אותם דברים. כשבאתי אליה הביתה בפעם הראשונה היה נדמה לי שבאתי למשפחה שלי. "הצ'ק ליסטית" עומר קורא לה. זאת אומרת, אחת שאפשר לסמן אצלה "וי" כמעט על כל התכונות שהייתי רוצה שיהיו לבת-זוג שלי.
מיכל אוהבת אותי. היא אמרה לי את זה הרבה פעמים. גם אני אוהב אותה. כלומר, אני חושב. אבל, לא כמו שהייתי רוצה. לא אהבה כמו בסרטים.
אני אומר סרטים, כי אין לי למה להשוות. לי מעולם לא היה סיפור אהבה גדול.

אבא שלי טוען (בלחישה) שהוא החליט להציע לאמא שלי נישואים כי "אימא שלך לחצה, ופחדתי מאבא שלה". איתי, חבר שלי, הציע לאשתו להינשא לו בנסיעה לילית מתל אביב לבאר שבע כי פחד להירדם והיה זקוק לנושא לשיחה.
אני החלטתי להציע למיכל נישואים כשהייתי בהלוויה של אבא של ערן.
חבר משותף שלי ושל ערן התקשר אלי בבוקר למשרד והודיע שאבא של ערן נפטר. דום לב. "תבוא," הוא סיכם.
"אז מה, אתה נוסע?" שאלה אותי מיכל כשסיפרתי לה על מותו בטרם עת.
"לא נראה לי שיש לי ברירה," עניתי, "אתה לא יכול להבריז מהלוויה עם רשימת מוזמנים."
מיכל צחקה.

האמת היא שלא היה אכפת לי לנסוע. ערן הוא אמנם לא בדיוק מהמעגל הראשון של החברים שלי, וגם לא הגעתי לגיל שבו קופצים לכל הלוויה מזדמנת כדי למלא את הזמן, אבל הוא בכל זאת חבר. חוץ מזה, גם איתי קיבל "הזמנה" ומאז שנולד לו הילד השני והוא ער בשעות שאני ישן ולהפך, אני לא מפספס שום הזדמנות לבלות איתו קצת זמן.

ההלוויה היתה רגילה. הנטייה הישראלית לעשות מכל דבר "אירוע" טרם הגיעה לבתי העלמין.
גם הנוכחים לא התנהגו באופן חריג. לאחר שמילמלו זה לזה "איזו טרגדיה", "כל כך צעיר", "בריא", "אני לא מאמין ששכחתי לסגור את הסלולארי", עברו לדון בענייני דיומא. כיוון שההלוויה היתה חילונית, רובם גם התפעלו מהטקס. חילונים לא מחמיצים שום הזדמנות כדי לטפוח לעצמם על השכם שאצלם עושים דברים טוב יותר מאשר אצל החרדים. אפילו שמעתי מישהו אומר לאשתו "צריך לקחת את מספר הטלפון של החברה המארגנת. כל כך תרבותי." ביני לביני תהיתי אם את המוות שלו הוא מתכנן, או את שלה.

כשהתחילה אחת מחברות המשפחה לספר כמה אבא של ערן היה אדם אופטימי, אוהב חיים (תמיד נדמה לי שבכל הלוויה קוברים שוב ושוב את אותו אדם), אהב לשחק טניס, לקרוא עיתונים, לאכול סלט בבוקר ועוד אחד בערב, התחלתי לחשוב על ההלוויה שלי: מה יגידו עלי, או יותר נכון, מה אני אגיד על חיי רגע לפני שאמות. אני אמנם לא אוהב ירקות ולכן אני מניח שלא ידגישו כל כך את נושא הסלט, אבל חוץ מזה, חשבתי, אין בינינו (כלומר, בין אבא של ערן לביני) הרבה הבדל. גם אני חי חיים רגילים ועוסק בדברים בנאליים. שט לי בנהר החיים באיטיות, בלי רוחות ובלי גלים. אלא שאבא של ערן הקים משפחה. היו לו אישה, שלושה ילדים, נכדה. אני אפילו את זה לא עשיתי.

"מה אתה כל כך מהורהר?" שאל אותי איתי כשיצאנו מבית הקברות.
שתקתי. לא ידעתי איך לנסח את מה שעבר לי בראש.
"מה, ההספדים לא נראו לך?" המשיך.
"לא, סתם," עניתי.
"אם אתה רוצה, אתה יכול לכתוב את ההספד שלך כבר עכשיו," אמר לי "אני מבטיח לקרוא אותו מילה במילה."
"אני חושב להציע למיכל נישואים," אמרתי.
איתי הסתכל עלי. ראיתי שהוא מחפש מילים.
"וואלה?" אמר לבסוף.
"כן, וואלה," עניתי "זה מה שיש לך להגיד?"
"מה אתה רוצה שאני אגיד? לפני שבוע הסברת לי שבא לך להרוג אותה בכל פעם שאתה שומע אותה מצחצחת שיניים לפני שהיא הולכת לישון."
"זה לא פֵיר. נראה אותך סובל כל לילה צחצוח שיניים של רבע שעה עם המכשיר החשמלי המזמזם הזה. תגיד, כמה זמן לוקח לבן אדם לצחצח שיניים?"
איתי צחק. "בסדר. בסדר. מזל טוב. מה פתאום עכשיו?"
"לא יודע," משכתי בכתפי, "פתאום חשבתי על זה בהלוויה. זה נראה לי כמו רעיון טוב."
"ומה היה שם בהלוויה שכל כך השפיע עליך?"
"לא יודע. הגיע הזמן, לא? חוץ מזה, ראיתי את המשפחה של ערן. בסופו של דבר, לאנשים כמונו, המשפחה שאתה מקים היא ההישג הכי גדול שלך בחיים."
"מה זה אנשים 'כמונו'?"
"נו, איתי, די. רגילים."
"קורמן, אתה יודע שאני אוהב אותך. אבל לא מתחתנים כדי לרשום לעצמך איזה הישג בחיים, כדי לעשות 'וי'. בכלל, כל המושג הזה של 'הישג – " התחיל לומר והשתתק.
גם אני שתקתי. לא ידעתי מה לענות לו.
"אתה אוהב אותה?" הוא הפר את השתיקה.
"אני חושב," עניתי.
"זה לא אידיאלי, אבל עדיף מ'אני חושב שלא'," חייך אלי.
"תגיד," המשיך, "מה אתה חושב שהיא תגיד? דיברתם על זה?"

האמת היא שלא חשבתי על זה. נשים רוצות להתחתן, לא? שלושה חודשים בערך מאז שהתחלתי לצאת עם מיכל, כל גבר נשוי הסביר לי פחות או יותר שהדבר שמיכל חושבת עליו שישים ושלושה אחוז מהזמן הוא מתי נתחתן, וכשהיא מדברת עם החברות שלה זה נושא מספר אחת. אף פעם לא דיברתי איתה על חתונה, אבל תמיד חשבתי:
בחורה בת שלושים ואחת, יוצאת עם בחור עשרה חודשים, גרה איתו שלושה, הדבר שעומד בינינו לבין חתונה הוא רק ההצעה שלי.
"אני חושב," עניתי, "זאת אומרת, אני חושב שהיא רוצה."
"הרבה מחשבות, קורמן," אמר איתי "רק אל תשכח לקנות טבעת."

כשאיתי הציע לאשתו נישואים באותה נסיעה לבאר שבע, לא היתה לו, כמובן, טבעת. אחרי הנסיעה, וכשהגיעו בשלום לבאר שבע, הצעת הנישואים פרחה מזיכרונו. יומיים אחר כך באה אליו אשתו לעתיד בדמעות ושאלה "מה עם טבעת? איזו מין הצעת נישואים זו אם אין טבעת?"
"טבעת!" אמרתי, "שכחתי מזה לגמרי. איפה אני קונה טבעת ומי בכלל מבין בטבעות?"
איתי הניח יד מנחמת על כתפי ואמר בקול דרמטי "אימא שלך!"

שבוע באמצע החיים מאת ליעד שוהם, הוצאת כנרת
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by