בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ביז ופלז'ר  

ביז ופלז'ר

 
 
עידו אורן

להקת דה ביז היא סיבה מצוינת לרדת לשוליים מפעם לפעם. ביקורת אלבום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
להקת אינדי שמצוידת רק במוסיקה חיובית ונעימה, תיתקע לרוב בשלבי הפרסום הראשוניים - כך זה עובד כיום. המוסיקה לבדה לא שורדת את דרישות התקשורת הצהבהבות: בלי להיט טורדני, פומפוזיות דביקה ופרט רכילותי עסיסי כלשהו, החומרים ייאלצו להיעצר מחוץ לתודעתנו, אי שם בין דף מייספייס נשכח לתוכניות ליליות ברדיו.

מה לעשות שאצל רובנו קיימת התחושה האינסטינקטיבית שמה שאנחנו לא מכירים לא יכול להיות טוב במיוחד. מקסימום שכפול של משהו מוכר או עוד יצירה בינונית. הרי אם זה היה כל כך טוב, היינו כבר שומעים או קוראים על הלהקה, או לפחות יודעים להגיד את שמה.

אז זהו, שלא. שגרת האזנה זו היא הסיבה העיקרית לקיומו של המיינסטרים – נחלת הבינוניות המוסיקלית. הבשורות הטובות באמת באות מהשוליים, מהאלטרנטיבה, ממקום חסר פשרות, או במקרה של להקת ה-Bees - מגינה פסטורלית על אי קטן בדרום בריטניה.

ובאמת, כמה מאיתנו שמעו בכלל על The Bees: להקת אינדי מוערכת מהאי Isle Of Wight. האין זה אבסורדי שהרכב זה, אשר זכה לביקורות נלהבות מכל המגזינים הנחשבים ואף קיבל מועמדות לפרס מרקורי היוקרתי, נחקק בזיכרון הבריטים דווקא בזכות שני ג'ינגלים שיצר לפרסומות בטלוויזיה?!? אם עוול זה נפל בבריטניה הגדולה, מה הפלא שאזובי קיר שכמונו לא נחשפים למוסיקה מסוג זה.

אז הנה הזדמנות לתקן לפחות אי צדק אחד מתוך רבים. Octopus, האלבום השלישי של השישייה הבריטית, הוא צ'אנס מעולה ליהנות ולשמוח ממוסיקה אנונימית אך איכותית. בסאונד סיקסטיזי צוהל ועם ערבוב סגנוני מרשים במיוחד, ה-Bees מוכיחים שהשוליים פוריים מאי פעם ושרק צריך לרדת אליהם מדי פעם כדי לגלות זאת.

ג'אז, מעט קאנטרי, רוק, בלוז, בוסה נובה, ובעיקר השפעות נכונות, נותנים ל-Octopus מגע אוניברסאלי שמדבר לכל אוזן. הביטלס שם, גם הבירדס, פינק פלויד בתקופתם המוקדמת, הקינקס וגם לי פרי, קינג טובי ופלה קוטי – אותם הזכיר פול באטלר (מנהיג ההרכב) כמוסיקאים נערצים.
הפתיחה של Who Cares What The Question Is?, Love In The Harbour ו- Left Foot Stepdown מציגה לבדה שלושה סגנונות שונים ומחלקת את ההובלה המוסיקלית בין פסנתר, גיטרות וכלי נשיפה. הפסטיבל האינסטרומנטלי נמשך לאורך כל האלבום כש-Got To Let Go Better Days ו- End Of The Street מובילים אותו.

ריבוי כלי הנגינה והקפיצות מסגנון לסגנון אמנם מורגשים, אבל לא יוצרים הרגשה של עומס יתר. בזכות הלחנים היחסית פשוטים, השירים שומרים על אווירה קלילה והופכים את האלבום כולו לתקשורתי מאד ומזמין. במידה מסוימת, מזמין בצורה מפתיעה: הנוחות שמתגלה דרך השירים הקליטים, אינה מאפיינת במיוחד את ה-Bees ואת המקום שממנו באו. שני האלבומים הראשונים, Sunshine Hit Me ו- Free The Bees, נטו יותר לכיוון פסיכדלי וניסיוני, שהתיישב היטב עם הריחוק הפיזי והנפשי של מקימי הלהקה, פול באטלר וארון פלטצ'ר, מהמרכז.

כיום, כשהלהקה היא בעצם שישה מוסיקאים שמנגנים על כל הכלים ויוצרים בצורה משותפת את החומרים, התקשורת שביניהם משליכה על השורה התחתונה של עשייתם: שירים מגוונים יותר, נגישים יותר וגם טובים יותר.

Octopus הוא מעין קריצה מחויכת של ה-Bees לכיוון מרכז. באמצעות קריצה זו הם מראים שתקשורתיות לאוו דווקא צריכה לבוא על חשבון איכות, מדגימים את חשיבות יסוד הגיוון במוסיקה ומוכיחים שתמיד, אבל תמיד, יש אלטרנטיבה.

The Bees, Octopus. EMI. 39:25.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by