בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רב-ניצב 

רב-ניצב

 
 
לילך וולך

לאחר שתי עונות גאוניות, "ניצבים" מיצבה את עצמה כקומדיה פורצת דרך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
צילום: יח"צ
 צילום: יח"צ   
כשאנחנו בוכים בסרטים, אנחנו לא בוכים על הדמויות. לא באמת. אנחנו בוכים על עצמנו, על הלב השבור שלנו, על הפחד מהמוות שלנו, על היתמות שלנו וכן הלאה וכן הלאה. למרות ההשעיה של הספקנות שגורמת לנו להאמין לפחות לתשעים דקות שבאמת יש ברידג'ט ג'ונס בעולם, כאשר מפשיטים את הקליפות של הרגש שעולה בתוכנו, מגיעים בסופו של דבר אל עצמנו.

גם כשאנחנו צוחקים קורה דבר דומה, אבל איכשהו הפוך – כאשר מישהו מחליק על קליפת בננה, אנחנו צוחקים. חלק מזה קורה בגלל השבירה של המהלך התקין של הדברים, והבלתי צפוי שפורץ לפתע; אבל מעבר לזאת, בצחוק יש גם הרחקה של המגוחך מאיתנו – אם אני צוחק על זה, אני טוב מזה, לי זה לא קורה. הגינוי שיש בצחוק בקול רם בא לסמן מעמדות: זה שצוחקים עליו ואלו הצוחקים.

"ניצבים", לאחר שתי עונות שנוגעות בגאוני, ממצבת את עצמה במקום שונה לחלוטין של קומדיה. ריקי ג'רביס וסטפן מרשאנט הכותבים ומככבים בסדרה (ג'רביס כאנדי מילמן, מרשאנט כדארן - הסוכן העלוב של אנדי), מסרבים להעניק לכם את הצחוק כחוויה שתרחיק אתכם מן הדמויות ותגרום לכם להתבצר בהתנשאות.

אנדי מילמן, אשר בעונה הראשונה היה ניצב בסרטים, מקבל בעונה השנייה תפקיד ראשי בסיטקום נוראי, ממש מהסוג שג'רביס יוצא כנגדו ב"ניצבים". אנדי שקיווה לכתוב ולככב בקומדיה אינטליגנטית, מוצא עצמו מופיע בפאה ומשקפיים מגוחכים, פולט את המשפט הקליט והקבוע שלו "אתה עושה צחוק? הוא עושה צחוק?" בגיחוך דבילי וקול מצווח. לא באופן מקרי זהו המשפט החוזר על עצמו. במקום מסויים, מעמיק יותר, שואל אותנו ג'רביס מה גורם לנו לצחוק ולמה.

ב"ניצבים" בניגוד לסיטקום המזוויע, ג'רביס הכותב והשחקן יוצר קומדיה של מבוכה מתמדת, שמקדשת את הרגעים האיומים בהם אין לך מה לומר. הרגעים בהם הכיעור והאנ-פוליטיקלי קורקט מתפלקים החוצה, ממש כמו אצל כולנו. כמו למשל בפרק האחרון לעונה, בו אם אגרסיבית לילד חולה דורשת מאנדי שיבוא לבקר את בנה בבית החולים. אנדי מנסה להעמיד פנים שאיבד את הסלולארי, וכאשר הוא "מוצא" אותו, הוא נותן לה מספר שגוי. מכוער וקטנוני, אבל גם מחובר לרגשות אמיתיים שעולים.

המחשבה שאנחנו טובים, מחונכים ורחבי לב, מתנפצת לנוכח סדרה כמו "ניצבים", כשאנחנו מוצאים את עצמנו משתקפים לרגעים בדמותו של אנדי מילמן ושאר חבריו ומכריו הפגומים, הלא מספיק חכמים, האיטיים והעצלנים. ג'רביס לא נותן לצופיו את האפשרות לחמוק מהעימות הזה, בזכות העובדה שהוא יצר קומדיה איטית, מלאת שתיקות מבוכה, שמסרבת להיענות לתכתיבי הפאנץ'-ליין-כל-שלושה-משפטים שהורגלנו אליהם על ידי הטלוויזיה האמריקאית.

ממש כמו כשמתקרבים לאדם אחר ורואים את עצמנו משתקפים באישון, כך אנחנו משתקפים גם ב"ניצבים". ועם כל הכתוב לעיל - זו אחת הסדרות הפרועות, המצחיקות והמטורפות ביותר שיצא לכם לראות. רק שהבדיחה הפעם היא גם עלינו.

בקטנה
*עם כל החיבה, ויש כזו – קטעי מריחת הזמן ב"השיר שלנו" הופכים לקשים מנשוא. סצינה אחת מקדמת עלילה לפרק, מגובה בחמש עשרה של "אתה מאמי, את מאמי", זה פשוט לא עסק.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by