בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סאבווי 

סאבווי

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

טרנטינו מחייה את סצינת קולנועי הפורנו וגנים לילדי סלבז. תרבות בניו יורק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
צביקה פיק, עינת שרוף וכל האנשים שחיים מקאמבקים ונוסטלגיה, ישמחו לדעת שהם בחברה טובה - אפילו הבמאי המיוחס טרנטינו החליט לבנות את הסרט האחרון שלו על נתח תרבות מן העבר (אמנם פורנוגרפיה, אבל עדיין תרבות). ועוד השבוע במדור: למה הילד שלכם לעולם לא יפגוש את התפוחית של גווינת’ פאלטרו בגן המשחקים (אלא אם כן קוראים לכם בר רפאלי); וסיפור על שדרן רדיו שנדפק בגדול בגלל גן הגזענות והדגים( שוב) לעולם למה האמריקאים הרוויחו את מוניטין המטומטמים ביושר.
 

הקמבאק של סטלה המגמרת

תחזיקי חזק (מתוך "Grindhouse")
 תחזיקי חזק (מתוך "Grindhouse")    
לתחנה המרכזית הישנה של תל אביב יש מקום של כבוד בהוויה הישראלית. יש מי ששר לה שירי זיכרון, יש מי שמשתמש בה כרקע לסרטיו הדוקומנטריים, ויש גם את אלה שזוכרים בנוסטלגיה את ענני השפיך שציירו לפני עשרים שנה על תקרת בית קולנוע פורנו טחוב ששכן במתחמה, כשעל המסך רץ לו סרט שעונה לשם "השולטת" או "לעומק העניין". וכמו כל חווית תרבות תל אביבית, גם כאן יש את המקבילה הניו-יורקית שהיא תמיד שווה יותר, נועזת יותר ומקורית יותר. אבל גם הסצינה הניו יורקית כבר מתה מזמן, ויש מי שמתגעגעים אליה ושואבים ממנה את חדוות היצירה. אחד מהם הוא קוונטין טרנטינו שיחד עם הבמאי רוברט רודריגוז, יצר את הסרט "Grindhouse", שהוא הומאז’ פוסטמודרני של סרט פורנו ישן.

לרצועת בתי הקולנוע הפורנוגרפיים ומתחמי הזונות של הטיים סקוור של שנות ה-70 וה-80 היה אז סקס אפיל ממגנט שעומד כאנטיתזה מוחלטת לחנויות הרשת המונופוליות שממלאות בחוסר חן את המיד-טאון של היום. שהרי הטיים סקוור הפך בימינו, בשם הסטריליות המינית והפאמלי-פרנדליות, למעוזם של דיסני וטיים וורנר. זאת למגינת לבם של ניו יורקים רבים שנאלצים לקבל את הזונות שלהם בתוך קופסאות זכוכית, ואת המין הווירטואלי בבית לבד עם הדי.וי.די או אתרי הפורנו האובססיוויים שמאיימים להדביק בווירוסים את המחשב.


ה -Grindhouse או בעברית "המטחנה", הוא הכינוי המנמיך שהוענק לבתי הקולנוע של רחוב 42 משום הנטייה של יוצרי סרטי הפורנו הזולים להנפיק אותם בקו ייצור מהיר, בזה אחר זה. מצב הגאות הקבוע של תעשיית הסרטים הפורנוגרפיים סיפק סיבה לזונות, לג’אנקיז, לסוחרים המפוקפקים וסתם לכל מי שחיפש ריגוש זול ומהיר - לשרוץ באיזור הכי נמוך שאליו יכולים להגיע החיים שעות על גבי שעות.

סרטי הסקס התיפלצתיים והסרטים האלימים רווי הדם, היו לעיתים קרובות בימוי בשקל של מה שהתחולל באולם בזמן ההקרנה - עם הסרסור שמוריד כאפה לזונה סוררת, ועם השמן בגיל העמידה שעושה סמים בזמן שהוא מקבל מציצה בעשר דולר בשורה האחורית. בסרטים עצמם הכל היה מזויף ומופרך - מהאורגזמות ועד אחרון השחקנים. עם שחקנים ברמת שיעור דרמה כיתה ד'1 ותסריטים שהם במהותם חלומות קינקיים של סוטי מין בפוטנציה: בעל ואישה ואישה נחטפים, נקשרים, מושפלים ומושתנים מינית על ידי חוטפיהם; זוג שמשחק בפיפי, קקי ודם בחדר המיטות, בזמן שכל מי שנמצא בתוך המסך ומחוצה לו אמור לקבל מזה קיק מיידי.

האנשים בבית הקולנוע היו מנהלים דיאלוג פורה עם הדמויות שעל המסך, ותומכים תמיד במניאק או הקרימינל התורן. את שירותי הנשים כיסו גרפיטיז שנכתבו בלק ציפורניים, ליפסטיק זול, או דם שיבש. ריח הדם והשפיך שעמד באויר היה חלק בלתי נפרד מהאווירה, והטינופת והסירחון חלק מהאידיאולוגיה.

אבל מה הייתה בעצם האידיאולוגיה או הפואנטה של סצינת הזימה? פרויד כבר היה מוצא לה תפקיד פסיכולוגי - מקום מזכך, בלתי אלים ובלתי מאיים שאליו אפשר לנקז את כל היצרים האפלים, המציצנות והסטיות המודחקות. אלה שבמאה ה- 21 מוצאים להם פורקן בריאליטי טי.וי. ובסייבר סקס. מכל מקום, סצינת המטחנה הגיעה לסופה כשווירוס האיידס נתן את הופעת הבכורה שלו באמריקה, ומישהו החליט שהגיע הזמן לנקות את השכונה מהקראק, מהמין המזדמן, ומבתי הקולנוע שמביימים את שניהם.

Grindhouse הוא חיבור של שני סרטים. הראשון של טרנטינו, "Death Proof", עוקב אחר נהג מאג’נון (קורט ראסל) שבהתקף מאני מנסה לחסל כמה שיותר נשים. השני של רודריגוז, Planet Terror, מספר על פסיכית אחרת (שמגלמת רוז מאקגוון) שהרגל שלה היא רובה אוטומטי, שבו היא מנסה להרוג זומבים (אנשים מתים שחזרו לחיים בדרך כישוף).

באופן אירוני, דווקא הניסיון לחקות את הסרטים הזולים של פעם עם הכתוביות המטושטשות, הסצינות הקטועות והמקרטעות, והפרוז’קטור שמטרטר במוח - לא היה זול בכלל. משהו בסביבות ה- 50 מיליון דולר.

העובדה שהסרט ה"זול" הזה מוקרן בקולנועים היוקרתיים של ניו-יורק, מזכירה לנו שיש פה ניסיון לשחזר ולמכור חוויה שכבר מזמן לא קיימת במציאות. אבל הבאזז התקשורתי שנוצר באמריקה סביב המיזם הקולנועי הזה גם מוכיח שסקס, נוסטלגיה, אלימות וטרנטינו - הם עדיין שילוב הורג
 

האפל לא נופלת רחוק מהעץ

אל תדאגי. שום תפוח רקוב לא ייגע בך. גווינת' ואפל (צילום: רויטרס)
 אל תדאגי. שום תפוח רקוב לא ייגע בך. גווינת' ואפל (צילום: רויטרס)   
כך נראה אפרטרייד נוסח אמריקה 2007: גני משחקים אקסקלוסיביים לילדיהם של חברי מועדון בלבד, בתשלום שנתי של 2000 דולר, מבטיח שילידהם של פשוטי העם לא ייזכו לשחק לצד ילדי וו.אי.פי וסלבריטיז מיליונרים, כמו אפל של גווינת’ פאלטרו (שגם היא חברה באחד מגני המשחקים הפרטיים של מנהטן). ואם לא די בכך, הרי שצריך לא רק כסף, אלא גם המלצות (ממי בדיוק? לא ברור - צריך לשאול את רני רהב), ויש גם רשימות המתנה של מאות הורים שלא נרתעים מלשלם סכומי כסף גבוהים על מה שניתן בדרך כלל בחינם, ובלבד שילדיהם המאוד ייחודיים לא יתחככו בטעות בילדים שגרתיים נטולי מעמד חברתי או בעלי צבע עור לא נכון.

ההורים ברי המזל שהצליחו לחדור לאחד משלושת המועדונים האקסלוסיבים שמציעה כיום מנהטן, אוהבים מאוד את העובדה שאין תשלום יומי לכל עובר אורח מזדמן. החברות היא שנתית ותהליך הסינון קפדני ויסודי, מכיוון שבשיטת התשלום היומי, כפי שאמרה אחת האמהות לפוסט הניו-יורקי, "אתה אף פעם לא יודע במי תתקל"; וכיוון שמקומות ציבוריים אחרים, שכל ילד יכול להכנס אליהם אם יש להורים שלו שמונה דולר, כמו "מוזאון הילדים של מנהטן", הם "ממש סצינת מאפיה".

בגני המשחקים לחברים בלבד מסתובבים "מצילי יבשה" שמשמשים עוגן חברתי לילדים – משחקים איתם ב"כאילו", תופסים אותם בתחתית המגלשה ודוחפים על הנדנדה, בזמן שההורים המיוחסים נהנים משרותי הספא, הג’ים והבוטיקים היוקרתים לבגדי ילדים הממוקמים במקום.

הדרדקים בעלי הפריווילגיה, גם יכולים ליהנות מתוכניות העשרה בכיתות לימוד יוקרתיות הממוקמות מסביב למגרש המשחקים, בהן נלמדים שפות זרות, תוכנות מחשב, מדע ויוגה - אבל אף שיעור כנראה לא יוכל להכין אותם לחיים האמיתיים שמחוץ לגן העדן המדומה שכפה עליהם מעמד האליטה.
 
 

פליטת פה בעשרה מליון

למה להם מותר ולי לא? דן אימוס (מתוך miamiherald.com)
 למה להם מותר ולי לא? דן אימוס (מתוך miamiherald.com)   
דן אימוס, שדרן רדיו פופולארי עם תוכנית ברדיו סי.בי.אס המשודרת בכל רחבי המדינה ומשודרת גם בטלוויזיה בכבלים, עם רייטינג של שני מיליון מאזינים וחוזה של עשרה מיליון דולר לשנה, נהג לזרוק הערות גזעניות מעל גלי האתר בכל שני וחמישי. עם פרצוף של לטאה, מראה של קאוובוי והומור פוליטי של זקן מרושע ועצבני - זכה אימוס לכינוי Shock DJ, וקנה לו אלפי שונאים (ומעריצים).

אך הקש ששבר את גב הציבור היה כשכינה את שחקניות קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת רוטגרס בניו ג’רסי שרובן שחורות, "זונות מקורזלות". להגנתו טען אימוס, שאם לראפרים השחורים באם.טי.וי מותר לקרוא לבנות מינן "כלבות" ו"זונות", לתת להם פליקים בטוסיק ולהשפיל אותן לעיני האומה - למה לו אסור?

בדרך אמריקאית אופיינית, יצא הסיפור מכל פרופורציה, כשהמושל בכבודו ובעצמו זימן את דן אימוס והבנות למשכנו, לצורך מפגש מפייס שבמהלכו זלגו הרבה דמעות פטתיות ומיותרות. המעסיקים מיהרו להכריז על פיטורים פומביים, ואפילו קונדוליסה רייס נטלה לעצמה פסק זמן מג’ורג בוש והמזרח התיכון, כדי לנזוף בשדרן הגזען, ולהצדיק את את העליהום הציבורי עליו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by