בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
איום על עתיד החברה 
 
 
יואש פלדש

צה"ל (צבא ההגנה לישראל) אמנם גדע את פתיל חייו הקצרים והמבטיחים של יואש פלדש, אבל הצליח - די במקרה - גם לעזור עם ספר הביכורים שלו, שהפך אותו לסופר ילדים מבוקש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא ראיתי ילדים כבר הרבה מאוד זמן. בתל אביב ההורים נוהגים להשאיר אותם במעצר הגנתי בבית, ואת העוללים להצמיד לגופם בעזרת פיסת בד שמכסה הכל מלבד ראש פחוס וחום. אולי בגלל קומתם הנמוכה, קשה גם להבחין בילדים ברחוב, ואלה שרואים בטלוויזיה הם בדרך כלל מבוגרים שהולבשו בבגדים קטנים וצבעוניים.

לא רק שלא ראיתי ילדים הרבה זמן, אני גם לא זוכר שום דבר מהילדות שלי. הזיכרון הברור היחיד שלי נמשך בקושי שנייה, וההקשר לא ברור: ממטרה מתיזה בדשא. זה מראה נחמד, ומדי פעם אני נזכר בו. עדויות פיסיות מהילדות יש לי עוד פחות: עברנו דירה כמה פעמים והן נזרקו בדרך. הפסיכולוגית בכיתה ד', למשל, ציוותה עלי לכתוב דיווחים יומיים, אבל כשחיפשתי אצל ההורים שלי לא מצאתי אפילו אחד. בתמונות המשפחתיות שלנו, לעומת זאת, מופיע ילד - הוא אמנם יפה, אבל לא דומה לי בכלל.

למעשה, הזיכרון שלי נמשך בקושי ארבע שנים לאחור. את הספר הראשון שלי כתבתי כמו הודי מעורפל שמשחזר בהתלהבות גלגול קודם. לכן, אין בו אפילו מלה אחת נכונה. הייתי אז חייל ופקדו עלי לכתוב פעם בשבוע-שבועיים סיפורים לילדים של הנגדים. הם לא היו בררניים במיוחד, אבל אסור היה להשתמש במלים גסות.

זאת היתה עבודה קשה ומעייפת, נוסף על המלאכות האחרות, ולפעמים הייתי כל כך עייף עד שלא שמתי לב מה האצבעות המלוכלכות והארוכות שלי כותבות. אבל אף אחד לא העיר לי על כך, אפילו כשציינתי כעובדה שבסין מגדלים ילדים בתוך עציצי חרס ושוברים אותם רק כשהם מגיעים לגיל 12.

כשהשתחררתי הייתי צריך כסף בדחיפות, ולכן שלחתי את הסיפורים ההם לכמה הוצאות ספרים. אחרי כמה שינויים קלים בחלק מהסיפורים, יצא הספר לאור באוקטובר בשנה שעברה. הילדים הסינים הוחזרו לכדים שלהם, והוחלט שלכל הגיבורים יקראו יואש, גם לבנות.

בפגישה עם היחצ"נית של ההוצאה בבית הקפה קום-איל-פו בתל אביב, היא אמרה לי להזמין מה שאני רוצה, אז הזמנתי הפוך גדול. אחר כך היא ביקשה שאספר לה על החיים שלי, לראות אם אני מתאים לכתבה בעיתון ואולי אפילו בטלוויזיה. דיברתי קצת על הממטרה שמתיזה, והיא נאנחה ושאלה אם אני הומו. נפרדנו בקרירות.

עברו חודשיים, שבהם נכנסתי פעמיים לחנויות ספרים וליטפתי בחשאי את הכריכה של הספר, ולפתע היחצ"נית התקשרה בקול נמרץ וענייני. מסע יחסי הציבור שלי יתחיל, מתברר, בחנוכה - בחתימה על ספרים ב"יריד הספרים" בנמל תל אביב.

באור הדמדומים, המקום התגלה כאוהל לבן ענק בין מבני האזבסט של הנמל. בתוכו נערמו אינספור ספרים בתלים גדולים, וביניהן - מצייצים כמו אוגרי ים - ישבו שתי זבניות וזבן יפה תואר. כשהגעתי, הזבן הורה על שולחן מתקפל, שערימה נאה של ספרי היתה מונחת עליו, וחייך בהתנצלות. לא היה שם איש מלבדנו.

מזג האוויר לא היה טוב, ואפשר היה לשמוע את הגשם דופק על היריעות של האוהל. רוח קלילה וקרה נשבה שם והסתובבתי קצת בין הספרים, מחכה למעריצים. באחת מהערימות באחורי החנות מצאתי אנציקלופדיה ישנה משנות ה-40, מתורגמת מצרפתית, עם כרך מיוחד המוקדש למין. סקרן מאוד, מיד חיפשתי בערך "הומוסקסואל". וכך היה כתוב שם: הומוסקסואליזם הוא סטייה מינית חמורה, המאיימת על עתיד החברה. הגברים ההומוסקסואליסטים מקיימים יחסי מין עם בני מינם ונוטים להיות נשיים, מוחצנים ופחדנים.

נקישתן של נעלי עקב דקיקות על הבטון קטעה לפתע את השקט. מעבר לאחת משפוכות הספרים הגיחה בלונדינית טובת מראה, אך כמושה מעט. פניה היו מכוסות באיפור כבד, שהזכיר תיאטרון קאבוקי יפאני, ורק שפתיה נותרו חשופות בגוון טבעי דהוי. היא חיכתה בדרמטיות עד שאעכל את המראה, ושאלה בקול חמוד אם אני הסופר הצעיר. כשהשבתי לה בחיוב היא דחפה לידי תמונה בשחור לבן, שבה היא נראתה חובקת אקליפטוס. מעל הראש שלה התנוססה חתימת ליפסטיק, שנראתה כאילו נעשתה באמצעות פה זקן ומכווץ. "קניתי את הספר שלך", היא אמרה בטון צונן. "וזאת נשיקה מהתחת שלי".


''היואש האחרון'', ספר הילדים הראשון של יואש פלדש, ראה אור בהוצאת כינרת
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by