בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
משהו לחיות בשבילו 
 
 
ערן שריר

ערן שריר חיפש ומצא את האהבה שהובטחה לו באוסף החדש של ניו אורדר, ולמרות הכל נשאר עם כמה השגות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש לי בעיה מסויימת עם האייטיז. אני לא מדבר פה על אלקטרו אפלולי - אלא על אייטיז הארדקור. כשיש יותר מדי חופש ואין מגבלות, הביטוי העצמי אובד. לא ששווה לגדול בניינטיז רק בשביל להתרגש מהפרודג'י, אבל ניסיון לצעוק אמירה מסויימת בעשור ההוא דומה להדלקת סטיק-לייט על חוף הים בשביל לקבל תשומת לב.

כשהמיינסטרים מורכב מלהקות רוק עם חולצות דומינו, עניבות וגיטרות קלידים, זה כבר די קיצוני, וללכת יותר רחוק מזה בשביל להגיד משהו כבר יוצא מלאכותי. לא קל בביצת הסתמיות של גברים במקטורן סגול ומכנסיים צהובות, מלווים בקולות בומבסטיים וצלילים אלקטרוניים שטוחים שמהווים את עיקר היצירה. ככה נראה הפופ באייטיז למי ששכח. בכל זאת, מצליחים "ניו אורדר" לקחת צליל אייטיז טיפוסי, רוק עם השפעות של דיסקו, ולהרכיב את זה ככה שיוצא משהו שיוצר רגש מאוד מדויק וחזק. ואם כבר רגש, אז אף פעם לא נמאס מאהבה.
 

“it’s called love, and it’s the only thing that’s worth living for”

לפני שבוע יושבת לי על הספה בחורה עם עיניים כחולות עמוקות ,שפתיים אדומות ומבריקות כמו גרעינים של רימון בשל וציפוי של חומר ששם לה האורתודנט על השיניים. "אל תנשק אותי" היא אומרת, "אסור לי להוריד את הציפוי מהשיניים". אבל אני חייב. וכנראה שגם היא. רק שאסור להוריד את הציפוי מהשיניים.

אנחנו מחליפים נשיקות קצרות. מסתכלים בעיניים. זזים כמו איזה צליל דאב כשהשפתיים מחליקות אחת על השנייה. אני מרגיש שהלשון שלי רוצה לפרוץ קדימה כשהיא מלטפת לי את החזה. אסור להוריד את הציפוי מהשיניים. אנחנו מתקדמים עוד ועוד אחד לשניה, רק שכל פעם המרחק שמותר לעשות עם השפתיים קטן, ואפשר להתקדם פחות. במאמץ להמשיך להתקדם אבל לא לעבור את הגבול אנחנו מצטמצמים כבר להתקדמויות במיקרונים של המילימטר. זה כל כך סקסי. אם היינו דוחפים אחד לשניה את הלשון עד לסרעפת, זה היה אומר יותר רגש? לפעמים יותר זה פחות, ועוד צעד אחד עוברים את הגבול בין אמיתי למלאכותי. אבל למזלנו תמיד יש עוד סוג של התקדמות.

כזאת היא ההתקדמות של "ניו אורדר". בסביבה שבה אי-אפשר כבר לעשות צעד רחוק יותר קדימה, הם עושים את הצעד קרוב יותר פנימה, עם מוסיקה ורגש מדוייקים יותר. אחרי כמה שעות אני מסתכל על העטיפה של "אינטרנשיונל" וחושב לעצמי שהנשיקה הזו בתחילת הערב היתה כמו שיר של "ניו אורדר": בנויה מחומרים מינימליסטיים שנמצאים על כל מדף, אבל עם המון אנרגיה ורגש.

העטיפה באמת יפה, וכמו כדי לעזור לי להגזים עם רעיון מסוים, גם עליה הייתי יכול להגיד שיש כאן יצירה מינימליסטית אבל גם אקספרסיבית, שישר מעבירה מין רגש שקשה לתאר במילים, והתיאור הכי טוב שלו זה "מה שהעטיפה של 'אינטרנשיונל' גורמת לי להרגיש".

גם התוכן יפה, אבל חבל שאינו מציג תמונה מלאה יותר של מה שהחבורה יצרה מאז הקמתה כמו שהאלבום מתיימר. נכון שזה לא "ניו אורדר", אבל לא היה יותר נכון גם להכניס משהו של "ג'וי דיוויז'ן", משהו כמו "love will tear us apart", נגיד, ולא סתם לערוך כמה שירים מתוך “Substance" ו“Get ready”?

בסוף הדיסק נמצאים כמה שירים מהאלבום האחרון של "ניו אורדר" בעשור הנוכחי, שמוכיחים שהם עדיין יודעים לתת עבודה. שלא ייצא רק שאמרתי ש"ניו-אורדר" הם מן סוג של איכות ושפיות אליטיסטית כעזר נגד היצירה המיינסטרימית המופרזת של האייטיז. לא. "ניו אורדר" זה פופ בלי בושה. עממיות מנצ'סטרית שגם כל ישראלי שהולך לדפוק את הראש עם אלכוהול וסמים אחרי שחברה שלו עזבה אותו יכול להבין.

וטיפ לסיום:
מכיוון שבתור אוהבי מוסיקה אמיתיים כבר יש לכם את כל השירים באוסף באלבומים המקוריים של "ניו אורדר" (חוץ מהשיר האחרון, והוא לא יותר מנחמד), כל מה שנותר לכם לעשות הוא לגשת לחנות התקליטים, למצוא את "אינטרנשיונל" ולשאול את המוכר איזה דיסק מומלץ מהרפרטואר הנפלא של "Tears for fears". בזמן שהוא הולך לחפש, שלפו במהירות את העטיפה מהפלסטיק, ושימו בכיס.

New Order: International, (הד-ארצי/London)

אתר יוצא מן הכלל ל"ניו אורדר"
ניב הדס על "באק טו מיין" של "ניו אורדר"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by