בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שישים ותשע 
 
 
גדי שמשון

גדי שמשון, בן הדור האחרון בארץ שלמד לקרוא לפני שראה טלוויזיה, מנסה להיזכר בפעם הראשונה שראה את פופאיי אוכל את טוקיו, או משהו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
זו הייתה כתבה שקראתי כילד בגיליון ישן של "הארץ שלנו" או "מעריב לנוער" (אין קשר למרבץ השאקירה שאתם מכירים היום) שמצאתי בחדר של אחי הגדול. העיתון היה מלפני היות הטלוויזיה בישראל, והכתבה סיפרה על הנוער האמריקני הריקני שהמסך הביתי מרדד את מוחו. במשפט הסיום שלה תיאר הכותב, בחלחלה, כיצד בני הנוער האמריקניים בקושי שמו לב לברכת הפרידה שלו, מאחר והיו מרוכזים במסך שעליו הופיעה מפלצת האוכלת את טוקיו. נחות, ללא ספק.

וכך, הזיכרון הראשון שלי מהחוויה של צפייה בטלוויזיה הוא הקריאה והשמיעה עליה - ולא פחות חשוב - הציפייה לה. כמו מין עבור רובנו, אני מניח. אני זוכר שהשתוקקתי, עם מעט חשש מדגדג, לקופסה שבתוכה רואים מפלצות שאוכלות את טוקיו. סליחה על הערפול, כשאתה בן הדור האחרון בארץ שלמד לקרוא לפני שראה מקלט טלוויזיה, יכולת הזיכרון היא כבר לא מה שהייתה פעם (ואולי היא אותו דבר, לך תזכור איך זה היה פעם).

הלכתי לכיתה א' ב-69', שנה אחרי שהטלוויזיה הישראלית החלה בשידוריה הניסיוניים, כך שמבחינת הזמנים הגיוני שיצא לי להציץ בטלוויזיה פה ושם לפני שקראתי את הכתבה ההיא, או כל דבר אחר מעבר ל"דנה קמה, דנה נמה". אבל לא יצא לי באמת לראות טלוויזיה. הזיכרון הראשוני ביותר, אם כן, הוא הרצון לראות את הפלא שמשמש כבייבי-סיטר סטנדרטי לכל הדורות שבאו מאז.

בראשית שנות השבעים קנו השכנים בדלת לידנו טלוויזיית "לוקסור", פאר תוצרת פינלנד. זה היה רהיט כבד ומסיבי מעץ אורן בהיר, שבחזיתו היו שתי דלתות הזזה, שאותן היה אפשר לסגור בזמן שהמקלט היה כבוי. לקח לה שתיים שלוש דקות להתחמם, עם צליל זמזום נעים של חשמל סטאטי וריח אופייני של אוזון באוויר. המשפחות היו מיודדות ואנו הוזמנו בגאווה לחזות בפלא החדש במוצאי שבת. ההורים על הספות הסקנדינביות (זו אכן הייתה תקופה בה מוצרי הבלונד היו פופולריים יותר מהשיער הצהוב עצמו), הילדים על השטיח השעיר שלפני המקלט. רבע שעה לערך לפני שהשידור נועד להתחיל הודלק המכשיר, וכמה דקות לפני שהוא החל עלתה על המסך שקופית עם תמונה ולוגו של רשות השידור.

וכך, התמונה הראשונה הזכורה לי ממסך טלוויזיה לא כללה, למצער, מפלצות שאוכלות את טוקיו. זו הייתה טחנת הרוח בשכונת ימין משה בירושלים.

במאמר מוסגר, אפשר לציין כי גם בעידן התקשורת המולטי-אורגזמית של היום, עם וידאו לסלולרי של כל פועל, הפער הבסיסי בין הציפייה למה שמתרחש בפועל על המסך לא השתנה בהרבה. מפלצות שאוכלות את טוקיו זה נחמד מאוד, אבל בפועל תגיד תודה לשקופית של עיר נצח קודשנו בליווי מוסיקה קלאסית קלה.

זו הייתה תוכנית ילדים, שכללה ליצן המחזיק במצלמת קולנוע גדולה עם מנואלה, מקרטון, שנחת כביכול מהשמיים בזמן הכותרות ופנה אל הילדים בדיקציה מודגשת וללא שום חולצת בטן. מובן שגם איכות הביצוע בפועל הייתה יותר ימין-משה מטוקיו. ואז הוקרן המיקי מאוס הראשון: פופאי המלח.

היה, כמובן, מקסים. וממכר. באמצע שנות השמונים למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ואת סדנת הטלוויזיה המעשית העביר לנו אהרן אקסלרד הוותיק, הבמאי של אותה תוכנית ילדים ראשונית וסוחפת.

מאז עסקתי לא מעט בטלוויזיה, בכתיבה עליה וכמובן, בצפייה. ברור שהראשוניות של חוויה כזו כבר לא תחזור היום, בעידננו רווי הקלילות השנונה והאטומה. גם לא, נניח, למראה עוד פרק משויף של "הבית הלבן". אחרי הכל, אפילו סי.ג'י. המדהימה לא תדע להביא אותה במדויק ב"איים פופאי דה סיילור מן, טו טו, איי אם פופאי דה סיילור מן, טו טו, טרה לה לה לה ספינץ', טרה לה לה לה ספינץ', איים פופאי דה סיילור מן - טו טו!".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by